קצת מטעה, מה שכתוב על העטיפה: חדווה ואני זה לא בדיוק "סיפור סאטירי". יותר נכון להגיד עליו שהוא פארסה, לפחות בתחילתו.
שלומיק, כשאנו עושים אתו היכרות, הוא אדם שאין לו לכאורה לא שאיפות גם לא דעות גם לא רצון כלשהו להתנגד לתכתיבים שבאים מאישתו (היא חדווה) ומהוריה. שלומיק הוא סמרטוט גמור, כשחדווה והוריה, לעומתו, הם רודנים במידה כזאת שמביאה את הקורא לידי אחת משתי מסקנות: או שהספר הזה הוא יצירה חובבנית של אהרן מגד בראשית דרכו, או שמגד כבר ידע היטב את מלאכתו אבל התכוון לכתוב פארסה.
בניגוד לדעת הרוב פה, בעיניי קלמן קימרלינג הוא הטוב משלושת הרומנים של אשר קרביץ. וזאת ללא שום כוונה להשמיץ את הכלב היהודי גם לא את מוסטפה רבינוביץ, כי גם אלה טובים! בואו נגיד שקלמן הוא...יותר מלוטש.
צדו החזק ביותר הוא הדמויות. תזיז הצידה את הזרקור מקלמן, ועדיין נשאר לך ספר סביר על פרומי, הרבנית רפפורט, אייזנמנגר, פרץ פיצקוביץ, אסטריד וכו'. אפילו גרגור, הגוי של שבת, שכלל אינו מופיע על הבמה, מעורר סקרנות ואמפתיה.
מה אשר לעלילה עצמה: זה ספר בלשים, אינני חסיד של ספרי בלשים אז ידעו אחרים טוב ממני להביע דעה על הצד הטכני, אבל לעניות דעתי, העלילה מעניינת, כשזרועים בה כמה חידות ומבוים סתומים כך שלא נחשתי את האמת עד שממש התקרבתי לסוף, והסיפור נראה לי עקבי ולוגי.
חושבים על חופשה בארה"ב? אז תזרקו את המדריכים הצבעוניים לקניון הגדול, מפל ניאגרה ודיזנילאנד. במקומם, תקראו טום וולף.
יש סיפור שהאמריקאים מספרים על עצמם, והוא שמקור כוחם הוא בזה שהם שילוב בין אומות רבות. שכול אחת תורמת ממעלותיה לכור היתוך אחד ומפואר. מה אשר לתכונותיהם הפחות סימפטיות וליריבויות מארצות מוצאם: לפי הסיפור הסטנדרטי, את אלה משאירים מאחור, או שוכחים בערוב הימים.
נו, זה לא גם מה שקרה? היום לא אכפת לאף אחד אם אתה איטלקי או אירי או פולני או גרמני, אם אתה קתולי או פרוטסטנטי או אפילו יהודי. זה לא היה בדיוק ככה כשגדלתי, בשנות ה-60, ודור אחד לפנַי זה לגמרי לא היה ככה. המגמה הכללית, לפחות, היא חיובית.
אמריקה כבעלת ברית של היטלר: היסטוריה אלטרנטיווית.
האמת היא שאפילו בהיסטוריה האמיתית, שבה גר רוזוולט ולא לינדברג בבית הלבן, כניסתה של ארה"ב למלחמה נגד היטלר היתה נס. לגרמניה לא היה חלק בתקיפה על פארל הארבור, ולמחרת כשהקונגרס הכריז על מלחמה, היה מדובר רק ביפן. למלחמה נגד גרמניה הצטרפה ארה"ב רק בעקבות החלטתו הפזיזה של היטלר להכריז על מלחמה עם ארה"ב. בהעדר טעות גורלית זאת, ארה"ב היתה מסתפקת להעניש את יפן, לקחת ממנה בחזרה את הפיליפינים, וזהו.
מבין הדברים הבכלל לא מדומיינים בספר הזה, נמנה חוסר החשק, אצל האמריקאי המצוי, למות למען צרפת — ווודאי שלא למען יהודי אירופה.
מי שקרא את "גן נעמי" או "השלישי" והחליט לא לגעת יותר בספרים של ישי שריד, חייב לתת לו עוד צ'אנס כי "לימסול" הוא ממש טוב.
ועכשיו, במקום לחזור על מה שכבר אמרו מעריצים אחרים של "לימסול", אתייחס לנקודה צרה אחת. מדובר בכישרון אדיר שבא לידי ביטוי גם בספר הפחות טוב "גן נעמי": כישרון להמציא הערות מעליבות מדמויות לא סימפטיות. ואני מתייחס לאשת הגיבור ב"לימסול", ולהורי הילדים ב"גן נעמי".
ל"לימסול" יש הרבה הרבה מעלות מעבר מזה. אני רק אומר שלעתים, אני מרגיש את עצמי עומד פנים אל פנים מול כשרון גאוני, שיש להכיר בגדולתו.
צודקים אלה שכתבו פה על הדמויות שבספר, שאינן מפותחות כל כך. נו, יש לזה סיבה: המספר הוא כלב! כורש (זה הכלב) הוא כבר בעל אינטליגנציה על-כלבית. אתם עוד מצפים ממנו שיחדור לעומק נפשות בני האדם?
ואם נכון שכורש אינו זיגמונד פרויד על ארבע, הוא כן ניחן בתובנה מיוחדת משלו. על פי הריח, הוא יודע אם בן אדם מפחד, או מתכונן לפגוע, או אוהב כלבים.
לעומת הדמויות האנושיות, שאינן מפותחות עד עומק, אנחנו זוכים להכיר מצויין את כורש! וזה הרי הספר שלו.
זה סיפור נוגע ללב על אישה שמשתחררת לאט לאט מבית סוהר נפשי.
ועכשיו, אזהרה שפוילערים.
אלינור מאזינה כל ערב לתוכנית רדיו, אופרה סבון. מעניין שהיא בכול זאת אטומה לרגשות הזולת ולמוסכמות בסיסיות ביותר של החברה הסובבת אותה. היתכן? הרי היא אישה אינטליגנטית; מה היא קולטת מתוכנית הרדיו? כנראה לא הרבה.
לעומת זאת, ידידה ריימונד, שתחביבו משחקי מחשב, הוא איש מתחשב ורגיש להפליא.
לא אגיד שזה גורע מאמינות הסיפור, כי אין לי נסיון עם בני אדם כמו אלינור. אולי יש טראומות שמסוגלות לעקר מנגנונים חיוניים במוח? ואולי היא מאזינה לתוכנית ההיא מתוך רצון להבין דברים שעל קיומם יש לה מושג, למרות שאיננה ממש מבינה אותם.
