איתי מאירסון, מלחמת 90 הדקות

אומרים שזה ספר מצחיק, "פרסה". יש סרט כבר והוא אמנם כזה. אבל הספר עצמו נוקט נימה רצינית לדעתי. מצאתי מעט מאד מן המצחיק, והרבה מאד מן המדכדך. בפעם הראשונה שניגשתי לספר, לפני כעשר שנים, כלל לא יכולתי לסיימו. הפעם, לאור אירועי ה-7 באוקטובר, אני יותר רגיל לחשוב על תסריטים קודרים, לכן הצלחתי לקרוא עד הסוף. אבל פעם שלישית לא תהיה ועוד היום אני מחזיר אותו לספריית הרחוב כדי שלא אסתכל עליו יותר.

זה היה יכול להיות עוד יותר מדכדך, אילולא היה טיפה בלתי סביר. מדינת ישראל של הספר היא, על פני השטח, המדינה בת ימינו. אבל היא מדינה של פריירים. מכריכת הספר אתם כבר יודעים את הקטע שמשחק כדורגל יקבע מי נשאר בארץ ומי יוצא לגלות. רק שזה לא מדוייק, כי על פי ההסכם מי שיוצא לגלות במקרה של נצחון יהודי אלה רק ערביי עיו"ש; ערביי מדינת ישראל נשארים פה! איזה מן עסק זה? אם הערבים מהמרים רק על עיו"ש, אז הוגן שאנחנו גם נהמר רק על עיו"ש היינו פינוי ערביי עיו"ש מול פינוי המתנחלים.

Rifka Lebowitz, Smarter Israeli Banking

This is a good resource focused on the needs (and expectations) of immigrants. Though it's only six years old, an update is already warranted. Some things that have changed: 

1. Fees at the postal bank have gone from among the lowest to the highest. Basic operations such as paying through the app or withdrawing cash now cost 6.53 NIS a pop. 

2. Opening an account is harder than ever. It's next to impossible for a student on a semester- or year-abroad program. 

3. Transfering a large amount of money from an American bank (say, to buy a car or a home) is impossible without a letter from an American CPA intimate with your finances. (So if you've been preparing your own IRS returns, you're in a bad spot.) Fortunately, you can buy your food on an American credit card, so you won't starve. 

4. Drastically restricted in-person access to branches, a measure taken during the Covid epidemic, appears to have become the permanent state of affairs. 

Link to amazon.com review (if it still exists): https://www.amazon.com/gp/customer-reviews/R26EHHLSIDY2IS?ref=pf_ov_at_pdctrvw_srp

אמנון רובינשטיין, מתושלח

בקובץ הסיפורים "כניסה נפרדת" יש סיפור על אדם המשוחח עם המתים. "מתושלח" מרחיב על אותו נושא. נושא שאינו מלהיב אותי, אבל מאחר וסיפורים אחרים באותו קובץ היו ממש מבריקים, חשבתי לנכון שאנסה את "מתושלח".

והתאכזבתי. הדמיון הפורה הבא לידי ביטוי ברוב הסיפורים הללו נעדר כאן. וזאת למרות שהיו לו למחבר שפע הזדמנויות להפעיל את דמיונו. הרי העלילה אמורה להתרחש בעתיד הרחוק מתישהו במאה ה-22. אבל חוץ מכמה גימיקים (מונית מעופפת, רובוט ביתי, מטוס נוסעים על-קולי) הרגשתי מאד בבית: אותה עברית יומיומית של ימינו, אותם כללי נימוס, אותה תרבות עסקית, רחובות תל אביב "סואנים" (סואנים ממה? במכוניות אוטונומיות יש טעם לשים צופר?), אפילו מסתננים אפריקאנים עוד יש! (לערבים אין זכר, וזה אמנם מסקרן, אבל (ואולי שלא "אבל") מהמעט שמוזכר על המצב המדיני נראה שישראל חיה בשלום ומלחמות כבר מזמן אינן. חזון מעודד...)

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת

יש סופרים שכתבו כמה ספרים טובים אבל עם הזמן אזל להם מאגר הרעיונות. התסמונת מוכרת: במקום לכתוב על אנשים החווים חוויות מעניינות, עוברים לכתוב על סופרים מיוסרים. ויש סופרים שמוחם גודש רעיונות מדהימים: אמנון רובינשטיין (דיקן פקולטה למשפטים, יו"ר מפלגת שינוי, דוגל בהקמת משטר חוקתי למדינת ישראל, אבל כנראה גם סופר מחונן) אחד מאלה. היה צריך להיות שוק בו אלה יכלו לקנות רעיונות מאלה.

לא רק בדמיון מצטיינים שמונה עשר הסיפורים כאן אלא במגוון הרחב של סוגות. (אולי, כדרך עורכי הדין, רובינשטיין הספיק להכיר כל מני בני אדם?) ובין הסוגות החוזרות (אבל כל פעם בצורה רעננה)... קנאה ובגידה: "טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג", "ארט", "במבה", "ניו אייג'". מחלות נפש: "בן מסור", "ימים נוראים", "סיפור ראשון ואחרון", "המנהרה". חוק ומשפט (כמובן!): "חניתי במקום שמור לנכים", "ניו אייג'", "ימים נוראים". מיסטיקה: "עמנואל", "אישה אלמונית", "ניו אייג'". המפגש בין הישראלי לבין האחר: "כניסה נפרדת", "אני הוהב אותך פלורנס".

עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ

המחלוקת שמסעירה את המדינה, מנקודת מבט של איש שמאל. ספר שכדאי לכל אחד לקרוא. מי שנוטה לתמוך ברפורמה של יריב לוין ומכיר את הטיעונים של שמחה רוטמן ('מפלגת בג"ץ') או של דניאל פרידמן ("הארנק והחרב"), ימצא כאן טענות-נגד מאתגרות. ואילו מי שמודאג שהרפומה הזאת תביא לחורבן הדמוקרטיה, ימצא כאן סימוכין מחושב, כזה שיאפשר שיחה מתורבתת (במקום צעקות) עם האח/דוד/חבר/שכן הליכודניק, גם סיבה להירגע ולא לרדת מהארץ.

מי שממהר, שייגש ישר לעמוד 315 (מתוך 378). שם ימצא פרק על פסקת ההתגברות (בעד בתנאי), ואחר כך פרק על צימצום משקלם של שופטים בוועדה למינוי שופטים (נגד). לצערי, המרכיב השלישי שברפורמה של יריב לוין, זה שיפצל את סמכויות היועמ"ש, לא זוכה לדיון.

אודי טאוב, רוכבי הדלי

מחזאי צעיר וסבו. הסב, מחזאי אף הוא, עשה חייל בגרמניה שלפני המלחמה אבל מאז, רדוף זכרונות קשים, חי חיי מעין מתבודד נפשית. הנכד מצליח לדובב אותו ותוך כדי שיחות בין השניים, העבר דולף טיפה טיפה. לעתים הוא דולף ישירות ולעתים בעקיפין תוך תיאור מחזותיו הסוראליסטיות של הסב.

זה ספר קשה הדורש הרבה סבלנות ומאמץ. יש אמנם פרקי נרטיב נורמלים, אבל לצידם פרקים מלאים באיזכורים מספרות הקבלה, מפילוסופים גרמנים ארוכי שם, וקטעים מחלומות והזיות. אני חושש שלא אבין אותו עד שאקראו פעם שנייה. אבל אין לי כוח לזה כי, שוב, זה ספר קשה.

אבשלום פרג'ון, שמע קטע! וקף ת-קולכ

זה הספר החדש ביותר מהוצאה לאור ששליחותה להנגיש את השפה הערבית המדוברת לציבור העברי. כבכול ספריהם המתכונת משולשת: טקסט כתוב ערבית, תרגום עברי, ותעתיק של הטקסט הערבי לאלף-בת שלנו עם ניקוד הנועד להציג את ההגייה של הערבית המדוברת (הארצישראלית העירונית, אם לדייק).

הספר חדש לא בזכות תאריך הדפסתו בלבד (תש"פ) אלא מהחדישות של העולם הערבי שבו. הספרים הקודמים (שעליהם כתבתי פה לא מזמן) עוסקים בנקמת דם, ריבוי נשים, הריגת נשים, הריגת בנות, הריגת בני דודים, קניבליזם, דיבוקים, וכולה. ואילו בספר הזה הגיבורים חיים בכפוף לחוקי מדינת ישראל, נשואים מקסימום לאישה אחת, מוצאים (לעתים) את בני זוגם בעצמם, ולמרות שעניין הבגידה (לא בגידה פוליטית אלא בגידה בין בני זוג) צץ לעתים קרובות (מאד קרובות!) אין אף רצח "על כבוד המשפחה". אין רציחות בכלל (בעוד הספרים הישנים עקובים מדם).