יתאכזב מי שמחפש פה חזון על העתיד.
[זהירות, שפוילרים לפניך!]
העלילה אמנם מתחילה חזק: תמרונים קואליציונים נוסח צרפת, קרבות רחוב שכלי התקשורת נמנעים מלכתוב עליהם שמא יתעורר העם הצרפתי משאננותו, אוניברסיטאות שבמסדרונותיהן מפטרלים בריונים, יהודים נתונים תחת לחץ הולך וגובר. זה כן.
אבל מאמצע הספר בערך, העלילה יורדת מעל הפסים כשקורים דברים בכלל לא סבירים:
1. מפלגת השמאל (שהמלצתה נחוצה לעליית המפלגה המוסלמית לשלטון) מסכימה לפירוק 85% משירותי הרווחה, ולהרחקתה של כל אישה משוק העבודה. איך תתן ידה לגזירות כאלה מפלגה שליבּה הפועם הוא הנשים העובדות, הפמיניסטיות, ופקידי ממשלה המנהלים את "מדינת הרווחה" המסועפת?!
2. לשלטון החדש, המוסלמי, כל כך חשוב שפרופסורים (ויש להניח, צרפתים אחרים בעלי מוניטין) יתאסלמו, שהוא מפתה אותם בהעלאה אדירה בשכר ובנשים ערביות — צעירות, חנניות, ומרובות. (הכסף אמור לבוא מערב הסעודית ונסיכויות המפרץ.) זה לא מה שיקרה!! קודם כל, ערב הסעודית היא בכלל לא מספיק עשירה. מאז 1979, צמחו לה עוד אלף נסיכים כולם שואפים לרמת חיים נסיכית ואוכלוסייתה הכללית גדלה ב-200%, בעוד שמחיר הנפט (ריאלית) היום הוא שליש ממה שהיה.
שנית, על פני כל ההסטוריה, כשעם אחד כובש עם אחר, הכובש אינו נותן נשים במתנה לנכבש. נהפוך הוא: הכובש לוקח לו את נשות המובס!
הגיבור (שהוא גם המְספר), פראנסויס, מודה על עצמו שהפוליטיקה וההיסטוריה אף פעם לא היו אצלו בין המקצועות החזקים. אם זה מאפיין גם את מישל וולבק, אז ניתן להבין איך יכול סופר דגול כל כך לכתוב דברים תפלים כאלה על עתיד מדומיין.
המקצוע החזק ביותר אצל וולבק, גם אצל הגיבור (הלא הוא פרופסור לספרות) הוא כמובן הספרות. אם זה נכון גם לגביך, אז אולי תיהני מהחלק הלא-פוליטי שהוא מהווה בעצם יותר ממחצית המשקל נטו!
בחלק הלא-פוליטי מתוארים הרהוריו המעמיקים והפילוסופיים (והמאד צרפתיים) של הגיבור, על סופר אחד מהמאה ה-19, שלפרשנות מפעלו הקדיש הגיבור את הקריירה. אולי זה נשמע משעמם, אבל ההרהורים הספרותיים האלה דווקא מתחברים היטב לעלילה הפוליטית. כי הסופר ההוא (קרל-גוריס הויסמנס) סבל-הדגים סוג של לאות ציוויליזציונית שהתפשטותה ברבים איפשרה (אולי) בסופו של דבר את הכניעה של העם הצרפתי כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה