אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה.
כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.)
גיבור "זעם" הוא אדם רב סתירות. חכם, אבל טיפש ברגעים הכי לא נכונים. רציני ומאופס על מטרה ארוכת-טווך, אבל דווקא ברגעים קריטים נעלמת שליטתו העצמית. קל לאהוב אותו, לכן כגודל ההזדהות כך גודל העצב בסוף.
לגבי חמשת הכוכבים שנתתי לספר, אודה שכוכב אחד זה על הזדהות אישית עם התפאורה התרבותית. עולם יהודי ניוארק של שנות ה-30-40-50 אינו העולם שלי גם לא של הוריי, אבל הוא כן העולם של הורי הילדים שלמדתי אתם ביסודי ובתיכון, והוא עולמם של הורי אשתי. במידה מסויימת זה היה גם העולם שלי, למרות המהפכה החברתית שעברה ארה"ב בשנות השישים, מהפכה שעקרה את השכונות היהודיות בערים המתועשות (בניוארק היא שרדה עד 1965), ומחקה מושכלות יסודיים של התייחסות בין המינים, ושל כללי התנהגות בכלל. אבל נשמר הרבה מהתרבות של המעמד העליון (ואלה ששאפו להצטרף אליו): החשיבות שיוחסה ליושר, לדבקות במשימה (מה שהיא לא תהיה), להזדהות עם מוסד דת (לא משנה איזה, רק שתזדהה עם זה או אחר), ולתפקיד של קבוצות ספורט בעיצוב אישיותו של אדם הגון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה