לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר.
יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה.
אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט.
מה שהמחברת כן הצליחה לעשות זה לכתוב ספר ממש טוב על משהו אחר — על אמון ושקר ביחס בין איש ואישה. על איך שקר מוביל לשקרים נוספים והסתבכויות מצטברות. על הדחקה מודעת ונואשת אצל בת הזוג שמשקרים לה, על הכאב שלה.
זה ספר "פסיכולוגי". לא פסיכולוגיה עממית זולה אלא ספר פסיכולוגי כמו שדוסטויבסקי כתב ספרים פסיכולוגיים: הרבה הרבה חומר מוקדש להגיגיהם הפנימיים של הדמויות כשהן הופכות בהווה אף מעלות זכרונות ילדות. נגיד שכמותית היחס בין אקשן לבין "פסיכולוגיה" אינו גבוה, מה שלא יהיה לטעם כל הקוראים ואודה שלעתים זה אתגר גם את סבלנותי. אבל עשרים העמודים האחרונים הם אקשן מזוקק וגמול נאה למתמידים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה