אבשלום פרג'ון, שמע קטע! וקף ת-קולכ

זה הספר החדש ביותר מהוצאה לאור ששליחותה להנגיש את השפה הערבית המדוברת לציבור העברי. כבכול ספריהם המתכונת משולשת: טקסט כתוב ערבית, תרגום עברי, ותעתיק של הטקסט הערבי לאלף-בת שלנו עם ניקוד הנועד להציג את ההגייה של הערבית המדוברת (הארצישראלית העירונית, אם לדייק).

הספר חדש לא בזכות תאריך הדפסתו בלבד (תש"פ) אלא מהחדישות של העולם הערבי שבו. הספרים הקודמים (שעליהם כתבתי פה לא מזמן) עוסקים בנקמת דם, ריבוי נשים, הריגת נשים, הריגת בנות, הריגת בני דודים, קניבליזם, דיבוקים, וכולה. ואילו בספר הזה הגיבורים חיים בכפוף לחוקי מדינת ישראל, נשואים מקסימום לאישה אחת, מוצאים (לעתים) את בני זוגם בעצמם, ולמרות שעניין הבגידה (לא בגידה פוליטית אלא בגידה בין בני זוג) צץ לעתים קרובות (מאד קרובות!) אין אף רצח "על כבוד המשפחה". אין רציחות בכלל (בעוד הספרים הישנים עקובים מדם).

מאיה ערד, שנים טובות

ספר עצוב על אישה (להלן: לאה) שחייה רצף של בחירות אומללות. פה ושם היא מסיקה מסקנות נכונות, אבל לרוב היא חוזרת על אותו סוג של טעויות — בין אם בגלל אופיה האופטימי מדי, בין בגלל צדקנות, חמדנות, ולעתים סתם טיפשות. מאחר שזה נכון לגבי כולנו במידה זאת או אחרת, הספר מעורר מחשבה ולא רק רחמים.

אותן בחירות אומללות ניתן לעשות בכל מקום. אבל היותן ממוקמות בארה"ב מוסיף עניין. געגועים לארץ. רגש אשמה כלפי ההורים שנשארו מאחור. עצב על כל מה שמפספסים ילדיה — השפה העברית, תנועות נוער, ו(כדבריה)

פיליפ רות, זעם

אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה.

כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.)

אברהם אוחיון, המאור הגדול

זה הספר השני באותה סידרה שקראתי לאחרונה. נדבן אלמוני השאיר אותם (ועוד כמה) אצל "תחנת הספרים" במושבה הגרמנית.

מאחורי הדמיון במתכונת (עשרים וחמש פרשיות מחיי האיש, מאוירים ומנוקדים), ההבדלים בולטים.

בעוד שרבים מהקטעים על הרבי מלובביץ מדגישים את כשרונו לראות עתידות ונסתרות, הקו השכיח ביותר בסיפורים על הרב עבדיה יוסף ("מרן") מדגיש את בקיאותו המופלגת בכתבי הקודש.

מעשי מרן משתלשלים בארץ ישראל, שכן הוא חי פה מגיל ארבע (עת משפחתו עלתה מעירק). לעומת זאת, מהרגע שהרבי מלובביץ מגיע לברוקלין (1941), נראה ששם הוא נשאר.

אברהם אוחיון, הרבי מלובביץ'

ספר לילדים, עשרים וחמש פרשיות מאוירות ומנוקדות מחיי הרבי מלובביץ (או בשמו המלא, כ"ק אדמו"ר הגה"ח רבי מנחם מנדל שניאורסון זיע"א). הסיפורים מעניינים ומגוונים, עם דגש על כשרונו להבין את הנפלא משאר הבריות, על למדנותו המופלגת, ועל מעשי צדקה.

אני אוהב לקרוא עברית מנוקדת; זה כמו שיעור מתגלגל בדקדוק, אבל בלי מאמץ. הפעם למדתי שכל החיים אני אומר משהו לא נכון: יש לומר "יָתֵר על המידה" (ולא "יֶתֶר...")

ובין הפרשיות החובקות עולם — פולין, צרפת, ברוקלין, קליבלנד, ארגנטינה...

רוברט האריס, פומפיי

רומן היסטורי. שילוב של רומאו וג'ולייט, צ'יינאטאון, וסרט אימים. אבל אינני אומר את זה מזלזול, כי הסך כל מוצלח מאד. הרגשתי את עצמי מרותק בצורה בלתי רגילה.

רומאו וג'ולייט אתם כבר מבינים. צ'יינאטאון (סרט חובה!) זה על איילי נדל"ן שקונים אדמות צחיחות, אחר כך משחדים את מי שצריך כדי להסיט מקורות מים לכיוון האדמות האלה — כשגיבור הסיפור עולה על המזימה ובכך מסמן מטרה על עצמו.

והמפלצת: זה הר הגעש ווסוביוס שנותן כל מני אותות להתפרצות קרבה. אותות שיודעים מה הם במאה שלנו. אבל הרומאים המסכנים, למרות תחכומם המרשים בתחומים מסויימים, על הרי געש לא ידעו כלום. לכן זה כמו בסרטי האימים האלה שהמפלצת מתגנבת חרישית לקראת קרבן תמים ולנו הצופים בא לצעוק "עוף משם או תמות!"

אוריה שביט, האיש המת

ספרים משעממים הם בדרך כלל משעממים כבר מההתחלה. (וטוב שכך.) הספר הזה, להבדיל, מתחיל חזק ואט אט מאבד תאוצה, מסובב בחול את גלגליו, ובסוף מנחיל אכזבה על מי שמתמיד.

נקודת השיא באה ממש בהתחלה. אחד ברק לביא, בדרכו חזרה לארץ מנסיעת עסקים קורא מודעת אבל על עצמו. תגובתו המיידית היא טבעית: שמדובר בטעות, אולי במתיחה מטופשת. אבל לא זה המצב; עם שובו לארץ הוא מגלה שאין מזהים אותו: לא הפקידה בנתב"ג שבודקת את דרכונו, לא חבריו, אף לא בני משפחתו — הנערכים ללוויה!

ברק עומד עכשיו מול אתגר קשה: ממה הוא יחיה? משפחתו כבר דאגה לבטל את כרטיס האשראי (אחרי ששמו לב שמישהו מושך כסף). מראהו השתנה כך שאינו דומה יותר לתעודת הזהות. העסק שלו נסגר וחוסל. רשיונו לעסוק בעריכת דין (קריירה קודמת) לא יעזור הרי זה על שם אדם שכבר לא קיים.