אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת

יש סופרים שכתבו כמה ספרים טובים אבל עם הזמן אזל להם מאגר הרעיונות. התסמונת מוכרת: במקום לכתוב על אנשים החווים חוויות מעניינות, עוברים לכתוב על סופרים מיוסרים. ויש סופרים שמוחם גודש רעיונות מדהימים: אמנון רובינשטיין (דיקן פקולטה למשפטים, יו"ר מפלגת שינוי, דוגל בהקמת משטר חוקתי למדינת ישראל, אבל כנראה גם סופר מחונן) אחד מאלה. היה צריך להיות שוק בו אלה יכלו לקנות רעיונות מאלה.

לא רק בדמיון מצטיינים שמונה עשר הסיפורים כאן אלא במגוון הרחב של סוגות. (אולי, כדרך עורכי הדין, רובינשטיין הספיק להכיר כל מני בני אדם?) ובין הסוגות החוזרות (אבל כל פעם בצורה רעננה)... קנאה ובגידה: "טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג", "ארט", "במבה", "ניו אייג'". מחלות נפש: "בן מסור", "ימים נוראים", "סיפור ראשון ואחרון", "המנהרה". חוק ומשפט (כמובן!): "חניתי במקום שמור לנכים", "ניו אייג'", "ימים נוראים". מיסטיקה: "עמנואל", "אישה אלמונית", "ניו אייג'". המפגש בין הישראלי לבין האחר: "כניסה נפרדת", "אני הוהב אותך פלורנס".

עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ

המחלוקת שמסעירה את המדינה, מנקודת מבט של איש שמאל. ספר שכדאי לכל אחד לקרוא. מי שנוטה לתמוך ברפורמה של יריב לוין ומכיר את הטיעונים של שמחה רוטמן ('מפלגת בג"ץ') או של דניאל פרידמן ("הארנק והחרב"), ימצא כאן טענות-נגד מאתגרות. ואילו מי שמודאג שהרפומה הזאת תביא לחורבן הדמוקרטיה, ימצא כאן סימוכין מחושב, כזה שיאפשר שיחה מתורבתת (במקום צעקות) עם האח/דוד/חבר/שכן הליכודניק, גם סיבה להירגע ולא לרדת מהארץ.

מי שממהר, שייגש ישר לעמוד 315 (מתוך 378). שם ימצא פרק על פסקת ההתגברות (בעד בתנאי), ואחר כך פרק על צימצום משקלם של שופטים בוועדה למינוי שופטים (נגד). לצערי, המרכיב השלישי שברפורמה של יריב לוין, זה שיפצל את סמכויות היועמ"ש, לא זוכה לדיון.

אודי טאוב, רוכבי הדלי

מחזאי צעיר וסבו. הסב, מחזאי אף הוא, עשה חייל בגרמניה שלפני המלחמה אבל מאז, רדוף זכרונות קשים, חי חיי מעין מתבודד נפשית. הנכד מצליח לדובב אותו ותוך כדי שיחות בין השניים, העבר דולף טיפה טיפה. לעתים הוא דולף ישירות ולעתים בעקיפין תוך תיאור מחזותיו הסוראליסטיות של הסב.

זה ספר קשה הדורש הרבה סבלנות ומאמץ. יש אמנם פרקי נרטיב נורמלים, אבל לצידם פרקים מלאים באיזכורים מספרות הקבלה, מפילוסופים גרמנים ארוכי שם, וקטעים מחלומות והזיות. אני חושש שלא אבין אותו עד שאקראו פעם שנייה. אבל אין לי כוח לזה כי, שוב, זה ספר קשה.

אבשלום פרג'ון, שמע קטע! וקף ת-קולכ

זה הספר החדש ביותר מהוצאה לאור ששליחותה להנגיש את השפה הערבית המדוברת לציבור העברי. כבכול ספריהם המתכונת משולשת: טקסט כתוב ערבית, תרגום עברי, ותעתיק של הטקסט הערבי לאלף-בת שלנו עם ניקוד הנועד להציג את ההגייה של הערבית המדוברת (הארצישראלית העירונית, אם לדייק).

הספר חדש לא בזכות תאריך הדפסתו בלבד (תש"פ) אלא מהחדישות של העולם הערבי שבו. הספרים הקודמים (שעליהם כתבתי פה לא מזמן) עוסקים בנקמת דם, ריבוי נשים, הריגת נשים, הריגת בנות, הריגת בני דודים, קניבליזם, דיבוקים, וכולה. ואילו בספר הזה הגיבורים חיים בכפוף לחוקי מדינת ישראל, נשואים מקסימום לאישה אחת, מוצאים (לעתים) את בני זוגם בעצמם, ולמרות שעניין הבגידה (לא בגידה פוליטית אלא בגידה בין בני זוג) צץ לעתים קרובות (מאד קרובות!) אין אף רצח "על כבוד המשפחה". אין רציחות בכלל (בעוד הספרים הישנים עקובים מדם).

מאיה ערד, שנים טובות

ספר עצוב על אישה (להלן: לאה) שחייה רצף של בחירות אומללות. פה ושם היא מסיקה מסקנות נכונות, אבל לרוב היא חוזרת על אותו סוג של טעויות — בין אם בגלל אופיה האופטימי מדי, בין בגלל צדקנות, חמדנות, ולעתים סתם טיפשות. מאחר שזה נכון לגבי כולנו במידה זאת או אחרת, הספר מעורר מחשבה ולא רק רחמים.

אותן בחירות אומללות ניתן לעשות בכל מקום. אבל היותן ממוקמות בארה"ב מוסיף עניין. געגועים לארץ. רגש אשמה כלפי ההורים שנשארו מאחור. עצב על כל מה שמפספסים ילדיה — השפה העברית, תנועות נוער, ו(כדבריה)

פיליפ רות, זעם

אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה.

כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.)

אברהם אוחיון, המאור הגדול

זה הספר השני באותה סידרה שקראתי לאחרונה. נדבן אלמוני השאיר אותם (ועוד כמה) אצל "תחנת הספרים" במושבה הגרמנית.

מאחורי הדמיון במתכונת (עשרים וחמש פרשיות מחיי האיש, מאוירים ומנוקדים), ההבדלים בולטים.

בעוד שרבים מהקטעים על הרבי מלובביץ מדגישים את כשרונו לראות עתידות ונסתרות, הקו השכיח ביותר בסיפורים על הרב עבדיה יוסף ("מרן") מדגיש את בקיאותו המופלגת בכתבי הקודש.

מעשי מרן משתלשלים בארץ ישראל, שכן הוא חי פה מגיל ארבע (עת משפחתו עלתה מעירק). לעומת זאת, מהרגע שהרבי מלובביץ מגיע לברוקלין (1941), נראה ששם הוא נשאר.