יום שבת, 11 באפריל 2020

מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה

סיפור משעשע על אהבה ומפח נפש והתבגרות. אפשר לומר, סיפור קצת סתמי — עד שנזכרים איך תפקד המוח שלנו בגיל הטיפש עשרה.

אילו היה זה רומן, אז היה אולי טעם להתווכח על סוגיות כמו אמינות הדמויות והתפתחותן, עקיבות העלילה וכדומה. אלא שזה לא רומן אלא שיר. שיר אֶפִּי בעצם: 180 עמודים של חרוזים. ובכן, במקום להתעצבן על חורים לוגיים (ומי שמכיר אותי אולי יגיד שאני יותר מדי מקובע על זה), נסחפתי לתענוג הקריאה, לשנינויות הלשון, להומור (הרבה!), למקצב החריזה.

מאחר ומדובר בשירה, לא תתפלאו שהשפה היא טיפה נמלצת. נמלצת, אבל לא כמו אצל המשוררים הקלסים שאיתם (אולי) עוניתם בבית ספר תיכון. השירה של מאיה ערד היא יחסית קלילה, אף פעם לא מתייחסת אל עצמה ברצינות מופרזת.

יום רביעי, 18 במרץ 2020

סטפן (שטפן) צווייג, הנערה מהדואר

הספר מתחיל חזק, ובהמשך יש לו פה ושם רגעים של זוהר.  אבל לרוב התאכזבתי. 

התאכזבתי במיוחד מזה שהעלילה, בכמה נקודות מפנה, איננה משכנעת.

1. האמנם לא נמצא אף גבר, בין כל מחזריה העשירים של קריסטינה, שהיה מסתפק באישה "סתם" יפה וחיננית, ולא מצפה ממנה גם לייחוס אצילי? 

2. מה הקשר בין עוני (שלדעתי לא היה ממש קיצוני) וחוסר יכולת לנהל יחסים נורמליים עם בני אדם, וגברים בפרט?  (דווקא במצב של תוהו ובוהו, ושל קריסת מנגנוני השוק, בני האדם נוטים לפתח ביניהם יחסים איתנים במיוחד.)

יום שני, 17 בפברואר 2020

פתחי ע'אנם, ההר

פקיד ממשל מצרי, קהירתי יהיר ומאד מודרני, נשלח לדרום הפרוע לחקור שבט של "פרימיטיבים" שוכני מערות החשודים בשוד עתיקות. הוא נוסע לשם ותוך כדי חקירה הוא מכיר כל מני דמויות פקנטיות: ראש השבט, אנשי אליטה כמוהו, רופאה צרפתיה תמהונית שביום מרפאת את בני השבט ובלילה שוכבת איתם. הוא גם מגלה את האמת (זהירות, ספוילר) על מקור פרנסתם: הם לא באמת שודדי עתיקות. הם היו מאד מאד רוצים להיות כאלה רק שאין יותר מה לשדוד. אבל מה, חשוב להם שבחוץ יחשבו שהם שודדי עתיקות, כי הם מְיצרים זיופים וחיים ממכירתם לתיירים.

יום שבת, 18 בינואר 2020

פרנסין פרוז, מלאך כחול

זה כנראה היחיד מיצירות פרנסין פרוז שתורגם לעברית. וחבל. יש לקוות שבעתיד תופענה אחרות. בין הסופרים הישראליים שאני מכיר, פרנסין פרוז הכי מזכירה לי את נעה ידלין. (שלגביה למדתי פה בסימניה שאו שאוהבים אותה או ששונאים אותה, אז אני כותב את זה במיוחד בשביל אלה השייכים לקבוצה הראשונה.) אצל שתיהן, בולט כשרון לתיאור חודר של מבעים פשוטים, תנוחות גוף, רמזים תת-וורבלים. גם עיסוק בחיי משפחה אצל משפחות כמעט-אבל-לא-לגמרי נורמליות. סיפורי היבריס והתרסקות מן המשכנעים ביותר.

בין ספריה שיש לקוות שיתורגמו: סיפורה של מהגרת צעירה מאלבניה שרואה בצורה מצחיקה, דרך עיסוקה כבייביסיטר, את אורח החיים אצל המעמד הגבוה האמריקאי. רומן אחר עוסק בקנאות דתית מעורה במחלת נפש על רקע קהילה איטלקית-אמריקאית.

יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

מאיה ערד, המורה לעברית

שלוש נובלות על ישראלים שירדו מהארץ, התישבו בארהב, ונמצאים בשלבים שונים של אמריקניזציה. וכל אחד מתעמת עם משבר המיוחד לו.

לכל אחד מהמשברים האלה יש מרכיבים שיכלו להתרחש גם בישראל, כשאחרים מיוחדים לחיים בארהב. זה בעצם ייחודו של הספר.

הערה אישית: אני מצאתי את הספר הזה במדור הספרים הממוחזרים שבמרכז הקהילתי היהודי של פאלו אלטו שבקליפורניה, היא העיר שבה ממוקמות שתיים מהנובלות. צירוף מקרים? אולי שלא. המאורעות פיקנטים במיוחד למי שמכיר את המיקומים. אז סביר שלספר כזה יהיה ביקוש חזק שם.

יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

שולמית לפיד, ואולי לא היו

קורותיו של זוג צעיר (יתכן גירסה בדיונית של הורי המחברת) בתל אביב של העשור לפני קום המדינה.
סידי ומיקי מתגעגעים לעיירת מוצאם ברומניה, מתמודדים עם קשיי פרנסה, מתיידדים עם כמה וכמה אחרים ששותפים למצבם ולדאגותיהם.
ובכן נושא מעניין: יש. תיאורים ססגוניים של תל אביב דאז: יש. מה חסר? עלילה. אמנם דברים קורים לסידי ולמיקי ויש סיפורי רקע, מעניינים לרוב, על ידידיהם. אבל אין קשט עלילתית — מתח מתפתח, שיא, רזולוציה — לספר ככלל.
בעצם אין כל פסול בזה. רק, לא מה שאני, אישית, מצפה מרומן. אולי אחרים ייהנו יותר.

יום שלישי, 29 באוקטובר 2019

תום שגב, ימי הכלניות

ארץ ישראל מ-1917 עד 1948, התקופה הבריטית.

הספר מתאים במיוחד למי שכבר יש רקע בדבר, ורוצה להעמיק. כי למרות 420 עמודיו, הוא מדלג על עניינים שהיית מצפה מהיסטוריה, בואו נגיד, של בית ספר. ז'בוטינסקי ותנועתו צצים יש מאין, וללא הסבר על מהות המחלוקת ביניהם לבין הממסד המפא"יניקי. הסוכנות פתאום קיימת. דוד בן גוריון: בלי מילה על מי הוא ומאיפה הוא בא, פתאום הוא מתחרה בחיים ויצמן על התנועה הציונית. אבל יש ויקיפדיה.

אז על מה הוא כן מספר בעומק? בראש ובראשונה, על היחס בין התנועה הציונית לבין שלטונות בריטניה. הסיפור הבסיסי שכולנו מכירים הוא שהבריטים בהתחלה היו טובים — הצהרת בלפור — ובהדרגה נהיו רעים. אתם מצפים אולי, שעכשיו אני אגיד "אבל..."? לא. אחרי 420 עמודים, משתמע שזאת סקירה לא רעה, אם יש לתת סקירה על רגל אחת!