נטעלי גבירץ, המתנדבת

יש משהו במה שכתב פה "ראובן" לפני כמה חודשים כאילו זה ספר משעמם. דברים אמנם קורים כולל מאורעות אלימים ורבי מתח. עם זאת, מה שעלול להפוך את הקריאה למתסכלת הוא שמתוך המאורעות האלה, רבים מתרחשים רחוק (הן במרחק הן בזמן) מהעלילה העיקרית. אל דאגה: כמעט הכל מתקשר איכשהו. אבל סופרים אחרים היו אולי דבקים יותר לעיקר, כותבים ספר של 200 עמודים במקום 300. בואו נגיד שהספר משקיע הרבה בעניין של פיתוח דמויות. מצדי זה בסדר; במקום לקרוא "פלונית בחורה חשדנית", אני מעדיף לקרוא על נסיון שעברה פלונית, שגרם לה להיות חשדנית. עניין של טעם.

אהרן מגד, העטלף

"הייתי מחתרת של איש אחד." כך מסכם גרשון ריגר את חייו כשכבר מאוחר מדי. זה סיפור על בחירת מסלול חיים, ובפרט על החלטות הרות אסון של אדם אחד.

בראשית דרכו גרשון ריגר הוא ילד מושבניק נורמלי. הרפתקן אולי אבל לא במידה מעוררת דאגה. לומד, עובד, מתבגר, נהיה עורך דין ונכון לגיל 24 עתידו נראה מבטיח.

עד כאן כלפי חוץ. כלפי פנים נפשו נסערת. א. הוא מאוהב במורה שלו לשעבר, שולח לה פרחים ומכתבים, חושב עליה תדיר ורוצה לעשות מעשה שירשים אותה. ב. הוא נמשך לרעיונות גרנדיוזיים במישור הפוליטי. זה מתחיל באופן ילדותי: "מחתרת" שהוא מקים עם כמה חברי בית ספר במטרה (איכשהו) לגרש את הבריטים מהארץ. הקשר מתפרק, אבל גרשון עולה מדרגה במידת הסיכון ומצטרף למחתרת של ממש, מעין לח"י. ומשם הוא עולה עוד מדרגה.

קארן תומפסון ווקר, זמנים מופלאים

כדאי לדעת מראש שהספר נועד לנערות בנות 12. אני, שלא מיד הבנתי את זה (נודע לי על הספר כשהדלקתי את הרדיו לקראת סיומו של ראיון עם הסופרת) תהיתי מדוע ספר של כביכול מדע בדיוני מבזבז זמן על איך נראה עורפו של "ילד הזהב" של הכיתה, במקום לדבר על מה שממש יעניין חנונים כמוני חובבי מדע בדיוני: איך מסלקים את פגרי הלוויתנים מעל החוף, איך זה בסופות של 300 קמ"ש שנוצרות איפה שחל ערב או בוקר על כדור הארץ, איך מתמודדים עם קריסת החקלאות העולמית כל אלה שאינם אמריקאים ממעמד בינוני-עד-עליון?

התפקחתי אחרי כמאה וחמישים עמודים, כשבדקתי את עמודי השער וראיתי שהספר מסווג כ"ספר לנוער" (מה שגרם לי רגע של אי-נוחות כאילו אני אשמאי זקן). אבל טוב שלא ידעתי מראש כי אז לא הייתי קונה ספר שלמרות אי-ההתאמה מול צפיותיי, די נהנתי ממנו. מעניין במיוחד איך התפצלה החברה בין אלה שהחליטו להמשיך לחיות לפי שעון של 24 שעות ל"יממה" ובין אלה שהשתדלו להישאר ערים כל משך היממה, ואיך שתי הקבוצות האלה נהיו מעין עדות יריבות (מה שהזכיר לי את הפיצול, בשנים האחרונות, בין חרדי קורונה לאלה שמהרו ככל האפשר לחזור לשיגרה).

יואב לרנר, נדל"ן סטוץ רומן

זאת יצירה ספרותית אחת במינה: רומן משולב בפרסומת לקורס על איך-להתעשר-מעסקי-נדל"ן. אני יודע: לא נשמע מושך. אבל להפתעתי זה מצליח כי הרומן לא רע בכלל!

מדובר בשתי נשים שחיות את חייהן, על עיסוקיהן הנורמטיוויות — משפחה, אהבה, מציאת כיוון בחיים — עד שיום תל אביבי אחד בהיר הן נתקלות בנדלניסט אחד, ומהר מאד הן נרשמות לקורס שהוא מעביר על איך להיות נדלניסט. משם הסיפור מתפתח בכיוון של איך הן יוצאות ליישם את לקחי הקורס, מה שמתחיל להשתלט על חייהן מכל ההיבטים.

ציפיותיי, לפני שהתחלתי לקרוא, לא היו גבוהות במיוחד. תוך כדי דיפדוף מהיר כבר הבנתי שעיסוקו העיקרי של הסופר אינו ספרות אלא נדל"ן, מה עוד שהספר מסתיים באלה המלים:

רוביק רוזנטל, מסעותיי עם העברית

רוביק רוזנטל, שכבר כתב ספר אוטוביוגרפי (רחוב השושנים 22) והרבה ספרים על הלשון העברית (מילון הסלנג המקיף, מדברים שפת תנ"ך, מדברים צה"לית, שלא לדבר על טורו השבועי "הזירה הלשונית") כתב פה ספר גם אוטוביוגרפי גם עוסק בלשון העברית. ויצא משהו מוצלח לדעתי.

יש פה 67 פרקים אז לא אלאה אתכם עם סקירה מקיפה. אבל רק להדגים את רוחב העניינים הנידונים אזכיר כמה: האיום מהאנגלית הגלובלית, כינויי חיבה, עברית של רחוב, מילים שיש להן צליל יפה, מיגדר, שירי עם, וחיבתו לנבכי הַנִּקּוּד.

פרקים אחדים נוטים יותר לאוטוביוגרפיה אבל תמיד יש לו משהו להגיד על לשון; בפרק על זיקנה הוא עומד על דקויות בין כל מני מלים שמתייחסות לשלבים שבחיי אדם, בפרק על היחס ה"יֶקי" לזמן הוא משווה בין ה"(ל)עולם" המקראי לבין זה שבלשון חכמים, בפרק על אמונתו הדתית (החסרה) הוא נדרש לעיון של המילה "אלוהים", וכולה.

צבי אטקין, על ספל קפה: אגדות וסיפורי-עם ערביים

זה אוסף של ארבעים סיפורים ומאמרים. הסיפורים הם אגדות עם, בדרך כלל מן הסוג של מוסר השכל, רובם כבר מוכרים לי (ומן הסתם גם לכם) — מחמד והעכביש, השועל והתוף, הבדווי שיודע לתאר בדיוק אדם וגמלו על פי עקבותיהם בלבד. הרבה מהסיפורים באים להדגים נאמנות, אומץ לב, ואיך לעבוד על העשירים וחזקים ממך.

המאמרים עניינו אותי יותר. אחד מתאר חתונה על טכסיה הססגוניים. אחד נסוב על חטיפת בקר (ואל תחשבו שזה ספר שמציג את הערבים באופן רומנטי כי המו"ל הוא עמותה לדו-קיום יהודי-ערבי).

לא פחות משלושה מאמרים מתארים נהלי "סולחה". באחד מהם, מתגייסים חברי קיבוץ (זה בתקופת המנדט) לתווך בין שני שבטים של בדווים! הנושא של משפט פרטי מעניין אותי במיוחד. ברומא העתיקה, כל אדם היה בן חסותו של מישהו ממעמד יותר גבוה שבעצמו היה בן חסותו של אדם ממעמד עוד יותר גבוה וכן הלאה. היה והסתכסכת עם מישהו, העניין בעבע למעלה עד ל"ערכאה" המשותפת לשניכם.

אשר קרביץ, לכתוב כמו אלוהים

שלושת הרומנים הקודמים של אשר קרביץ היו יותר טובים.

לא אכחיש שנהניתי. רציתי מאד לדעת איך נפתרות התעלומות (המרובות). גם היה לי איכפת על הדמויות, שפותחו ביד מיומנת. כל אלה, כמובן, תכונות של רומן טוב.

אבל היו דברים שהפריעו לי, וכמה שהפריעו לי מאד. הפריע לי שפה ושם קורים דברים בלתי סבירים. "חורים" הגיוניים בעלילה אינם רצוים באף ספר, על אחת כמה וכמה ברומן בלשי. אבל מה שהפריע לי יותר היה תפישה לגמרי מעוותת של מוסר. דמויות מובילות, המתוארות באופן חיובי, שהן אמורות להיות גיבורות הספר, מעוללות מעשים נוראים לאדם שמתואר, לגמרי שלא בצדק, כמעין שטן.