אריאל שנבל, יום השישי

בקצב של היומיים האחרונים, יהיו בסימניה עד לראש השנה תשפ"ח 386 סקירות על "היום השישי". לכן אני מרגיש מחויב לכתוב משהו מחוץ לקופסה...

יש לי, אישית, יחס מורכב עם מסע אחורנית בזמן. פעם, נהניתי בתומי ממסעים כאלה בטלוויזיה. יותר מאוחר, מישהו הסביר לי שהדבר בלתי אפשרי עקרונית; אם נסע מישהו אחורה ורצח חלילה את אמו, אז לא היה נולד ולא היה מי שיסע אחורה לרצוח את אמו.

אותה הוכחה לוגית הספיקה לי עד ששמעתי על תאוריה שלפיה היקום מתפצל בכל רגע לאינסוף יקומים, כשכל יקום מתאים לאירוע אחד ויחיד שיכול להתרחש בכל רגע. כלומר, אין יקום אחד אלא עץ של יקומים מסתעפים.

אלדד ברין, דירה בבירה

אכלוס ירושלים הישראלית בתקופת העיר החצויה: זו הסקירה המסודרת הראשונה שאני קורא על נושא חשוב לי, שנתקלתי — ועוד נתקל — בו לא מעט, אם כי באופן פחות מסודר.

על הפליטות מהשכונות שבחזית הלחימה קראתי בסיפורו הנפלא של דוד שחר "נער הגבול". הובלתם ופריקתם של עולים חדשים בשכונות דרום העיר הלא הן "שש כנפיים לאחד" של חנוך ברטוב. חיסול המעברות זה "לוּ", היסטוריה אלטרנטיבית מבריקה ומשעשעת של אורי רדלר ז"ל (ובו אין כלל חיסול כזה). ואחרון אחרון חביב, ניסיוני האישי מאז שנת 2020 כבעל דירה בשיכון שבזמנו שימש מגורי קבע ראשונים לדרי מעברת תלפיות הסמוכה.

ארז תדמור, מֶרֶד הגנרלים

לדעתי הספר הזה הוא המשך-עדכון לספרו הקודם של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". הנושא הכללי אותו נושא: דרג לא נבחר מנשל מדרג נבחר את כוחו הלגיטימי. הנבל בספר הקודם היה הפקידות ובג"ץ כשבספר דנן מדובר בראשי זרועות הבטחון.

הוא פותח, איך לא, בליל השבעה באוקטובר. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר וכמה מפקודיהם נועדים בשעות הקטנות לדון בשורה של דיווחים מדאיגים. פעילי חמ"ס הפעילו סי"מי (סבסקרייבר איידנטטי מג'ול) טלפון ישראלים, בכירים ירדו למנהרות, לוחמים התקהלו במסגדים (שבאופן חריג נסגרו בפני הציבור הכללי) — וכוחות נערכים לאורך הגבול.

עמוס הראל, 6:29 (שש עשרים ותשע)

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

נוה דרומי, פרחים בקנה

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

יוחנן אליחי, לדבר ערבית [חלק א']

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

יובל שטייניץ, הזמנה לפילוסופיה - מהדורה חגיגית ומורחבת

שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).

האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?

אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.