יום חמישי, 12 בנובמבר 2026

מריק שטרן, כיכר החתולות

שם הספר כבר מעביר את המסר: זה יהיה ספר על ירושלים אבל לא מדריך תיירות רגיל. ואכן, זה סוג של "פה ושם" (על משקל "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" של עמוס עוז). אדם נוסע לאן שמעניין אותו לנסוע — ותוך כדי כך כותב ספר מאלף ומשעשע.

אבל בעוד עמוס עוז באמת נסע ממקום למקום, מריק שטרן, יותר נכון, עבר דירה. מברית המועצות הוא הגיע לגילה, לכן כתב פרק על גילה. שכר דירה במוסררה, כתב על מוסררה. עבר לעמק רפאים...אתם כבר מבינים את הפרינציפ. (בכיכר החתולות הוא אף פעם לא גר; לשם הגיע לבלות בברים.)

יום שלישי, 15 בספטמבר 2026

אריאל שנבל, יום השישי

בקצב של היומיים האחרונים, יהיו בסימניה עד לראש השנה תשפ"ח 386 סקירות על "היום השישי". לכן אני מרגיש מחויב לכתוב משהו מחוץ לקופסה...

יש לי, אישית, יחס מורכב עם מסע אחורנית בזמן. פעם, נהניתי בתומי ממסעים כאלה בטלוויזיה. יותר מאוחר, מישהו הסביר לי שהדבר בלתי אפשרי עקרונית; אם נסע מישהו אחורה ורצח חלילה את אמו, אז לא היה נולד ולא היה מי שיסע אחורה לרצוח את אמו.

אותה הוכחה לוגית הספיקה לי עד ששמעתי על תאוריה שלפיה היקום מתפצל בכל רגע לאינסוף יקומים, כשכל יקום מתאים לאירוע אחד ויחיד שיכול להתרחש בכל רגע. כלומר, אין יקום אחד אלא עץ של יקומים מסתעפים.

יום רביעי, 2 בספטמבר 2026

אלדד ברין, דירה בבירה

אכלוס ירושלים הישראלית בתקופת העיר החצויה: זו הסקירה המסודרת הראשונה שאני קורא על נושא חשוב לי, שנתקלתי — ועוד נתקל — בו לא מעט, אם כי באופן פחות מסודר.

על הפליטות מהשכונות שבחזית הלחימה קראתי בסיפורו הנפלא של דוד שחר "נער הגבול". הובלתם ופריקתם של עולים חדשים בשכונות דרום העיר הלא הן "שש כנפיים לאחד" של חנוך ברטוב. חיסול המעברות זה "לוּ", היסטוריה אלטרנטיבית מבריקה ומשעשעת של אורי רדלר ז"ל (ובו אין כלל חיסול כזה). ואחרון אחרון חביב, ניסיוני האישי מאז שנת 2020 כבעל דירה בשיכון שבזמנו שימש מגורי קבע ראשונים לדרי מעברת תלפיות הסמוכה.

יום שלישי, 11 באוגוסט 2026

ארז תדמור, מֶרֶד הגנרלים

לדעתי הספר הזה הוא המשך-עדכון לספרו הקודם של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". הנושא הכללי אותו נושא: דרג לא נבחר מנשל מדרג נבחר את כוחו הלגיטימי. הנבל בספר הקודם היה הפקידות ובג"ץ כשבספר דנן מדובר בראשי זרועות הבטחון.

הוא פותח, איך לא, בליל השבעה באוקטובר. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר וכמה מפקודיהם נועדים בשעות הקטנות לדון בשורה של דיווחים מדאיגים. פעילי חמ"ס הפעילו סי"מי (סבסקרייבר איידנטטי מג'ול) טלפון ישראלים, בכירים ירדו למנהרות, לוחמים התקהלו במסגדים (שבאופן חריג נסגרו בפני הציבור הכללי) — וכוחות נערכים לאורך הגבול.

יום שישי, 17 ביולי 2026

עמוס הראל, 6:29 (שש עשרים ותשע)

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

יום רביעי, 1 ביולי 2026

נוה דרומי, פרחים בקנה

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

יום שני, 22 ביוני 2026

יוחנן אליחי, לדבר ערבית [חלק א']

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.