נוה דרומי, פרחים בקנה

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

יוחנן אליחי, לדבר ערבית [חלק א']

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

יובל שטייניץ, הזמנה לפילוסופיה - מהדורה חגיגית ומורחבת

שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).

האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?

אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.

אוריה שביט, שחר של יום ישן

זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.

דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.

אוריה שביט, מלחמת היהודים

אינני נוהג לקרוא ספרי עיון כמו שאני קורא רומנים, עמוד-עמוד מההתחלה עד הסוף. אני מנסה קודם לעצב לעצמי תמונה כללית: לאן חותר הספר, ואיך הוא בנוי. מתחיל עם תוכן העניינים כמובן, אחר כך קורא פסקה פה ושם, במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה של כל פרק. אחר כך, אם אני עוד מעוניין, אחזור לסבבים מעמיקים יותר. ספר עיון כדאי לקרוא תוך כדי חיפוש תשובות לשאלות שצצות בזמן הקריאה. זה נקרא "קריאה פעילה" ב-
How to Read a Book
של
Mortimer Adler
ו-
Charles van Doren.

אחרי השלבים האלה, דעתי על הספר הזה הייתה שהוא קצת מפוזר, כמו דומה לאוסף מאמרים. פרק אחד דן בשאלה, מה יותר משפיע על העמדות הפוליטיות שלנו, ההשתייכות העדתית, או מידת הדתיות? משם הוא עובר לפרק על ההתקרבות ההדרגתית בין הימין הפוליטי לבין המפלגות הדתיות שבעשורים הראשונים היו יותר ביוולנטיות ועכשיו כבר קשה לדמיין אותן בקואליציה שמאלית. פרק אחר דן במה שהסופר רואה כזכויות היתר של המגזר החרדי. עוד פרק מתחיל בשיעור על הגותם של הרצל, פינסקר, אחד העם ואליעזר בן יהודה. (את הפרק הזה קראתי פעמיים כי בזמן האחרון אני מתעניין בראשית הציונות ובקרוב אייגע אתכם עם הביקורת הראשונה באתר הזה אי פעם על "על פרשת דרכים" של אחד העם.)

יותר יהודי ממך, אלקס ריף

ספר מעניין, הגם מגמתי, על תלאות העלייה הרוסית מול רשויות מדינתנו. 

לגבי "מיהו יהודי", עולי רוסיה (אוקראינה, בלרוס, ברה"מ לשעבר...) עומדים מול שתי מערכות. האחת, המדינית, קובעת על מי חל חוק השבות. כאן הקריטריון די מתירני; זכאי לחוק השבות אפילו מי שנשואה לנכד של יהודי. המערכת השנייה, הלא היא הממסד הרבני, יחסית מחמירה. יותר פשוט להתיישב כאן, מאשר להתחתן או להיקבר. 

דמיינתי את עצמי בנעלי אותם עולים — במידות שונות של הצלחה. 

מקרה אחד ברור לחלוטין. יש אנשים שגדלו בבית יהודי, חוו אנטישמיות על בשרם, שמעו מכל ארבעת הסבים על השטייטל ועל זוועות השואה: אלה אנשים שבעיניהם יהדותם מובנת מאליה. אותם אנשים אולי עלו לארץ בלי בעייה. אבל שנים אחר כך הם רוצים להתחתן ונדרש מהם שוב להוכיח שהם יהודים. תביאו שטר כתובה של ההורים, תביאו צילומי מצבות, תביאו את הסבים שנראה איך הם מדברים יידיש... אלא שכתובה לא הוציאו בגלל פחד מהתנכלות השלטון, המצבות מזמן מוחזרו לבלטות בכיכר העיר, והסבים כבר אינם. אז טבעי לחשוב, "מי אתה, שחי כטפיל על המסים ועל השירות הצבאי שלי, לחרוץ אם אני מספיק יהודי?"

django experiment

activate django site