יותר יהודי ממך, אלקס ריף

ספר מעניין, הגם מגמתי, על תלאות העלייה הרוסית מול רשויות מדינתנו. 

לגבי "מיהו יהודי", עולי רוסיה (אוקראינה, בלרוס, ברה"מ לשעבר...) עומדים מול שתי מערכות. האחת, המדינית, קובעת על מי חל חוק השבות. כאן הקריטריון די מתירני; זכאי לחוק השבות אפילו מי שנשואה לנכד של יהודי. המערכת השנייה, הלא היא הממסד הרבני, יחסית מחמירה. יותר פשוט להתיישב כאן, מאשר להתחתן או להיקבר. 

דמיינתי את עצמי בנעלי אותם עולים — במידות שונות של הצלחה. 

מקרה אחד ברור לחלוטין. יש אנשים שגדלו בבית יהודי, חוו אנטישמיות על בשרם, שמעו מכל ארבעת הסבים על השטייטל ועל זוועות השואה: אלה אנשים שבעיניהם יהדותם מובנת מאליה. אותם אנשים אולי עלו לארץ בלי בעייה. אבל שנים אחר כך הם רוצים להתחתן ונדרש מהם שוב להוכיח שהם יהודים. תביאו שטר כתובה של ההורים, תביאו צילומי מצבות, תביאו את הסבים שנראה איך הם מדברים יידיש... אלא שכתובה לא הוציאו בגלל פחד מהתנכלות השלטון, המצבות מזמן מוחזרו לבלטות בכיכר העיר, והסבים כבר אינם. אז טבעי לחשוב, "מי אתה, שחי כטפיל על המסים ועל השירות הצבאי שלי, לחרוץ אם אני מספיק יהודי?"

django experiment

activate django site

מאיר דויטש, בדואיסטן

"בדואיסטן" הוא כינוי המחבר למעין מדינה בתוך המדינה. פרטים כאלה שזוכים לסיקור רב בתקשורת, כבר היו ידועים לי -- פרוטקשן, נסיעה פרועה בכבישים, גנבות אמל"ח מצה"ל, התיישבות על אדמות המדינה, שימוש רשלני בנשק. הספר חידש לי בעיקר באותם תחומים שזוכים לפחות הצפה בתקשורת -- אבל לא פחות מעניינים.

אחד מהם הוא הפוליגמיה, דבר שידעתי כמובן על קיומו, אבל לא הבנתי את השלכותיו מעבר מהפן המוסרי (שבעצמו לא כל כך מעניין אותי). 

הפוליגמיה, מתברר, מביאה ל"פלסטיניזציה" של הבדואים. בעוד האישה הראשונה בדרך כלל מגיעה מהשבט, השנייה (והלאה...) עשויה מאד להיות מיובאת מהשטחים.

סטפן (שטפן) צווייג, נובלת שחמט

לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).

לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.

ה.ג'. וולס, העולם שוחרר מכבליו

נא להכיר את האח הגדול של האח הגדול. "העולם שוחרר מכבליו" מזכיר מאד את "1984" של ג'ורג' אורוול שהופיע שלושים שנה אחרי. כמו ב"1984", יש מלחמה עולמית שבעקבותיה העולם מתארגן מחדש תחת שלטון דיקטטורי עולמי (כששלוש המעצמות של "1984" הן לדעתי חזויות-דמה לאותו משטר).

אבל המפריד יותר מעניין מהמאחד. בעוד המלחמה העולמית זוכה ב"1984" לכמה זכרונות מעורפלים של וינסטון סמית, הרי שב"העולם שוחרר מכבליו" מוקדש למלחמה פרק ארוך לקראת אמצע הספר ודמויות מפתח משחקות תפקיד לפני, תוך כדי, ואחרי אותה מלחמה. המלחמה גם משמשת צידוק מפורש לסדר החדש שאחרי.

יוסף זעירא, כלכלת ישראל

איור העטיפה קצת מטעה כי אין בספר התייחסות לשוקי רחוב, או בכלל לממשק היומיומי עם "כלכלת ישראל" של האזרח המצוי. זו לא ביקורת על הספר, שהוא מעניין ומושקע. אבל איור עטיפה יותר מתאים היה, נגיד, גרף של תקציב המדינה או של התמ"ג. כן, פחות סחיר...

הספר צמח מקורס שהמחבר לימד בחוג לכלכלה של האוניברסיטה העברית (קורס שאני בעצמי למדתי אותו, אם כי אצל אחד מקודמיו של המחבר וכשההיסטוריה של כלכלת ישראל הייתה קצרה באיזה ארבעים שנה). מטרת אותו קורס: להלביש עור וגידים על מושגים הנלמדים בקורסים אחרים מהיבט שהוא בעיקר תיאורטי. למשל, באחד מקורסי החובה, דנים במה שנקרא "ביקוש ליתרות כסף" ואיך קשור הביקוש הזה לרמת המחירים ולגרעון בתקציב המדינה. הספר הזה דן באיך כל אלה באו לידי ביטוי בישראל על פני השנים.

Nolan Lebovitz, The Case for Dual Loyalty

 "Dual loyalty", ordinarily understood as putting Israel's interests ahead of America's, is a serious and explosive accusation. If it ever gained wide traction it would cut the legs out from under the American Jewish community. A book advocating dual loyalty would therefore be not at all a welcome development. Fortunately, this book is not that; the author never makes the case that American Jews should put Israel's interests ahead of America's. All he means by "dual loyalty" is that it would be nice if American Jews engaged more with Israel — things like travel, study, advocacy.

I can't imagine that an American-born-and-educated rabbi could have reached 45 or so without grasping the ordinary meaning of "dual loyalty". So I chalk the title up as clickbait. Where does that leave the book then? Mostly, it reads like a collection of feel-good sermons from the pulpit. Nothing controversial, engaging just enough to keep hungry and tired congregants awake a little longer but never actually saying anything original.