יום שישי, 21 בדצמבר 2018

ו. ס. נאיפול, עיקול בנהר (2002)

אם כבר השמצתי כהוגן ספר מופת — "לב האפלה" — אז אציע תחליף, עדיף בעיניי, לכול מי שצריך להעשיר את חייו עם רומן על הקונגו.

סלים הוא צעיר הודי מוסלמי, סוחר בן סוחרים מהתפוצה ההודית באפריקה. נוסע, בעקבות הזדמנות, לעיר בג'ונגל איפשהו עמוק עמוק בקונגו, המושבה הבלגית לשעבר שזה עתה זכתה בעצמאות. ושם הוא מתבסס ומתפרנס כשהוא מספק למקומיים מוצרי יסוד. תוך כדי נסיון לשרוד נוכח מצב בטחוני שנד בין תוהו ובוהו לבין שקט שביר.

כל יהודי יזדהה עם סלים. הרי מי הוא סלים אם לא הסבא רבא שלי, מן הסתם גם שלכם? זר. נסבל על ידי המקומיים במידה והוא מביא להם תועלת (קשרי מסחר, ידיעת קרוא וכתוב, מוכנות לסכן הון). מוגן, במקרה הטוב, בחסדי שליט בר חלוף. נחוש בכול זאת לחיות חיים נורמלים ככול האפשר: בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן.

יום שלישי, 27 בנובמבר 2018

ג'וזף קונרד, לב האפלה (1999)

"לב האפלה" הינה אחת מהיצירות המפורסמות ביותר בעולם האנגלו-סקסוני. קוראים אותה בתיכונים (או עושים כאילו). גם מי שלא קרא אותה יודע שמדובר בספר מופת המעיד על רשעת הקולוניליזם. הביטוי "heart of darkness" הוא נדוש כהוגן.

אם אתם מאלה שלא קראתם את "לב האפלה" אבל יודעים שזה ספר מופת, אז אם ברצונכם לשמור על ההתרשמות החיובית ההיא, הכי טוב לא לקרוא את הספר. כי הספר האמיתי — לעומת האגדה עליו — הוא בן כליים של קליקבייט ו"בגדי המלך החדשים".

תעודה לגבי רשעת הקולוניאליזם, אין. המחבר מתייחס למקומיים כאל בעלי חיים בקושי אנושיים. כשהם מתים, הוא מפגין יותר גועל מאשר רחמים ממש. הוא נוקב פעם אחר פעם במילה "nigger" שגם לפני 120 שנה (עת נכתב הספר) נחשבה לא יפה. הלבנים נתפשים לרוב לא כנבלים אלא כקורבנות (של המחלות הטרופיות). מקסימום, מטומטמים, אבל לא רשעים במיוחד.

יום שבת, 27 באוקטובר 2018

נעה ידלין, חיי מדף

נטשתי אחרי מאה עמודים.

הספר מתחיל חזק. נעלם אדם אחד, מכריו מתחילים לחפש אותו. אנחנו עושים היכרות עם כמה דמויות שמעוררות סקרנות. בקיצור מתחיל להתפתח ספר לא רע בכלל.

פתאום, אחרי כעשרים עמודים, מתחיל סיפור לכאורה חדש. איזו מאמנת במועדון כושר. עברה הרומנטי, ידידותה עם — אופ! — עוד דמות חדשה עם סיפור משלה. אישה מעניינת דווקא, שאולי מגיע לה ספר מִשלה. אבל, בבקשה, לא בספר הזה.

עשרים עמודים אחר כך, מתחיל סיפור שלישי. איזה סופר וותיק נרגן וטרחן.

עוד עשרים עמודים ונפתח סיפור על חבורת פעילים למען דו-קיום ערבי-יהודי. די מעניין. אבל שוב: קחו מספר ותמתינו, אנחנו באמצע ספר כבר!

יום שבת, 29 בספטמבר 2018

שמחה רוטמן, מפלגת בג״ץ

"גיליתי" את הספר הזה תודות לביקורת הקודמת. אבל מאחר והיא הסתכמה רק במשפט אחד, וגם הסקירה הרשמית פה היא די קמצנית, אולי מן הראוי שאני אתחיל בסקירה יותר מקיפה.

פרק א: "בג"ץ הקרקעות". האם לקיבוצים ולמושבים, שמזלם להימצא בגוש דן היקר, מגיע להרוויח ממכירת האדמות "שלהם" ליזמי בנייה? הפרק דן בסוגיות כלכליות ופוליטיות מעניינות ובזאת הוא יוצא דופן כי אין מדובר (עד כמה שאני הבנתי) בתקדים משפטי.

כל שאר הפרקים (והם שישה בסך הכל) מוקדשים לפסק דין תקדימי או אירוע אחר שנחשב מכונן בתהליך של התעצמות הרשות המשפטית על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

יום שבת, 18 באוגוסט 2018

נעה ידלין, אנשים כמונו

כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית.

בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה.

עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מייד. שלא תבינו אותי לא נכון: הספר אינו חידון גם לא רומן בלשי. המאמץ הדרוש בתחילת הפרקים האלה אינו גדול, מדובר רק בסיגנון נראטיבי, אבל סגנון שמצא חן בעיניי.

יום שישי, 20 ביולי 2018

אברהם ב. יהושע, מסע אל תום האלף

נכון לעכשיו, הגעתי לנקודת ה-25%. מכול הדמויות, אני מזדהה הכי יותר עם הגמלמלונים המסכנים. אמנם הם עשו את הדרך קשורים מתחת לסיפון האניה, בחושך, אבל מצבי לא טוב מזה בהרבה. אינני זוכה לשמוע ולו משפט אחד של שיחת בני אדם (הכול תאורים בגוף שלישי). עוצרים מדי פעם בערי נמל שבטח יש שם כל מיני מסעדות ואטרקציות אבל לא נותנים לי לרדת. יורדים אחרים ואחר כך מספרים לי בקיצור קמצני.

אולי, עם סיום הקטע הימי הסיפור יתחיל לתסוס יותר. אז אולי כדאי להתמיד. מאידך (אזהרה, ספוילרים) אני מתחיל להבין את התוואי הכללי של הסיפור, והוא נראה קצת הזוי. אישה שמטרפדת את מקור פרנסתו של בעלה, כי היא מערערת על איך מנהל את חייו הפרטיים שותף מרוחק אלף ק"מ שהיא אף פעם לא הכירה גם לא תצטרך אי פעם להכיר?! (זה מזכיר לי את ה "cancel culture" של קנאים שמאלניים אמריקאים מחמש השנים האחרונות). והגיוני לא יותר מסע השיכנוע המסוכן מצד השותף-הדוד: איזה יהודי היה מעלה את שתי נשותיו על ספינת משא מלאה ספנים ערבים מחוספסים שחודשים אינם רואים אישה?

יום שבת, 23 ביוני 2018

אברהם ב. יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

סיפור אהבה מוזר על אדם שמתאהב באישה מתה. או בעצם אולי רק בעיניים "הטטאריות" שלה כשהוא גם מגלה עניין הומוארוטי בבנה בן החמש עשרה. ואולי, נוסף על המוזר יש גם משהו יותר שגרתי והוא המשיכה לאישה האקזוטית ובפרט של היהודי לשיקס'ה. (כנראה שלא.ב.יהושע אמנם יש קבעון לגבי נשים אקסוטיות. הינה, מספרו "מסע אל תום האלף": "בעצמות לחייה המוגבהות, ובעיני הפנינים הבהירות שלה, סימנים של יופי זר ומוזר, שמזכיר אולי יופיו של כלב או שועל לבן ונאה. והרי מי יודע, ממשיך בן־עטר להרהר עכשיו בשחוק פנימי, אם לא מבעבעת בתוך החסידות שלה גם טיפה מדמם של ויקינגים או סאקסונים פראיי...")

יום שבת, 2 ביוני 2018

אלי עמיר, תרנגול כפרות

יש פה שלוש תימות עיקריות.

1. מפגש בין תרבויות — הקיבוץ הסוציאליסטי-המהפכני מחד, עולים מסורתיים עירקיים מאידך.

בשליש הראשון של הספר יש, לטעמי, יותר מדי מרדנות ילדותית. אבל אז מתחיל הגיבור נורי להכיר בכמה חברי קיבוץ שיש להם סיפורים מעניינים. ויש קטע חזק כשנורי מתארח אצל משפחה במעברה.

2. מאבק פנימי אצל נורי להיקלט במודרנה (המושכת מאד) הקיבוצית, אבל גם לשמור אמונים למשפחתו ולאורח חייה.

העלילה נמשכת שנתיים. בשנתיים האלה, נורי מתבגר ומגיע להערכה נבונה את שני העולמות שלו.

יום שלישי, 1 במאי 2018

טום וולף, הצוות המובחר

"הצוות המובחר" מתייחס לאותם טייסים ששברו לראשונה את מחסום הקול, ולאלה שאחר כך טסו לחלל כאסטרונאוטים.

אם תקראו את הספר הזה, תלמדו הרבה לגבי הצד הטכני. אבל הדגש הכללי הוא על הצד האנושי.

הצד האנושי הוא התרבות המיוחדת של האליטה שבין הטייסים: על אמונה שטייס ממש טוב לעולם לא יתרסק; על איך הם תמיד מודדים אחד את השני על פי דירוג לגבי היוקרה של תפקיד זה או אחר; על משיכתם, בזמנם החופשי, ל"שתייה, נהיגה, ושתייה ונהיגה"; ועל נחלת נשותיהם שהיא לרוב חרדה ותיסכול.

אלה הם "הצוות המובחר". תכונותיהם כטייסי-על מסתכמים בכותרת האנגלית של הספר:

יום ראשון, 25 במרץ 2018

אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח שעשהאל מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש טרמפ על ברברה טוכמן).

זה נשאר ספר דעתני למדי. והדעה הרווחת בו, היא שהאסונות הגדולים שפקדו את עמנו — מחורבן ממלכת ישראל, והלאה דרך חורבן שני בתי המקדש — באו עלינו כתוצאה מחוסר סולידריות בתוך עם ישראל. אילו ידע שבט אפרים להתנהג בכבוד כלפי השבטים החלשים ראובן, גד ומנשה; אילו היו חוברים יחד אפרים ויהודה בעת סכנה מהצפון; אילולא הסתכסכנו עד כדי הזמנת צבא רומה להתערב ביריבויות סביב הכהונה; אילולא נסחפנו אחרי קיצונים לאומנים...

יום שלישי, 27 בפברואר 2018

אהרן מגד, חדוה ואני

קצת מטעה, מה שכתוב על העטיפה: חדווה ואני זה לא בדיוק "סיפור סאטירי". יותר נכון להגיד עליו שהוא פארסה, לפחות בתחילתו.

שלומיק, כשאנו עושים אתו היכרות, הוא אדם שאין לו לכאורה לא שאיפות גם לא דעות גם לא רצון כלשהו להתנגד לתכתיבים שבאים מאישתו (היא חדווה) ומהוריה. שלומיק הוא סמרטוט גמור, כשחדווה והוריה, לעומתו, הם רודנים במידה כזאת שמביאה את הקורא לידי אחת משתי מסקנות: או שהספר הזה הוא יצירה חובבנית של אהרן מגד בראשית דרכו, או שמגד כבר ידע היטב את מלאכתו אבל התכוון לכתוב פארסה.

יום חמישי, 1 בפברואר 2018

אשר קרביץ, קלמן קימרלינג

בניגוד לדעת הרוב פה, בעיניי קלמן קימרלינג הוא הטוב משלושת הרומנים של אשר קרביץ. וזאת ללא שום כוונה להשמיץ את הכלב היהודי גם לא את מוסטפה רבינוביץ, כי גם אלה טובים! בואו נגיד שקלמן הוא...יותר מלוטש.

צדו החזק ביותר הוא הדמויות. תזיז הצידה את הזרקור מקלמן, ועדיין נשאר לך ספר סביר על פרומי, הרבנית רפפורט, אייזנמנגר, פרץ פיצקוביץ, אסטריד וכו'. אפילו גרגור, הגוי של שבת, שכלל אינו מופיע על הבמה, מעורר סקרנות ואמפתיה.

מה אשר לעלילה עצמה: זה ספר בלשים, אינני חסיד של ספרי בלשים אז ידעו אחרים טוב ממני להביע דעה על הצד הטכני, אבל לעניות דעתי, העלילה מעניינת, כשזרועים בה כמה חידות ומבוים סתומים כך שלא נחשתי את האמת עד שממש התקרבתי לסוף, והסיפור נראה לי עקבי ולוגי.

יום שלישי, 2 בינואר 2018

טום וולף, חוזרים אל הדם

חושבים על חופשה בארה"ב? אז תזרקו את המדריכים הצבעוניים לקניון הגדול, מפל ניאגרה ודיזנילאנד. במקומם, תקראו טום וולף.

יש סיפור שהאמריקאים מספרים על עצמם, והוא שמקור כוחם הוא בזה שהם שילוב בין אומות רבות. שכול אחת תורמת ממעלותיה לכור היתוך אחד ומפואר. מה אשר לתכונותיהם הפחות סימפטיות וליריבויות מארצות מוצאם: לפי הסיפור הסטנדרטי, את אלה משאירים מאחור, או שוכחים בערוב הימים.

נו, זה לא גם מה שקרה? היום לא אכפת לאף אחד אם אתה איטלקי או אירי או פולני או גרמני, אם אתה קתולי או פרוטסטנטי או אפילו יהודי. זה לא היה בדיוק ככה כשגדלתי, בשנות ה-60, ודור אחד לפנַי זה לגמרי לא היה ככה. המגמה הכללית, לפחות, היא חיובית.