אוריה שביט, שחר של יום ישן

זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.

דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.

אוריה שביט, מלחמת היהודים

אינני נוהג לקרוא ספרי עיון כמו שאני קורא רומנים, עמוד-עמוד מההתחלה עד הסוף. אני מנסה קודם לעצב לעצמי תמונה כללית: לאן חותר הספר, ואיך הוא בנוי. מתחיל עם תוכן העניינים כמובן, אחר כך קורא פסקה פה ושם, במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה של כל פרק. אחר כך, אם אני עוד מעוניין, אחזור לסבבים מעמיקים יותר. ספר עיון כדאי לקרוא תוך כדי חיפוש תשובות לשאלות שצצות בזמן הקריאה. זה נקרא "קריאה פעילה" ב-
How to Read a Book
של
Mortimer Adler
ו-
Charles van Doren.

אחרי השלבים האלה, דעתי על הספר הזה הייתה שהוא קצת מפוזר, כמו דומה לאוסף מאמרים. פרק אחד דן בשאלה, מה יותר משפיע על העמדות הפוליטיות שלנו, ההשתייכות העדתית, או מידת הדתיות? משם הוא עובר לפרק על ההתקרבות ההדרגתית בין הימין הפוליטי לבין המפלגות הדתיות שבעשורים הראשונים היו יותר ביוולנטיות ועכשיו כבר קשה לדמיין אותן בקואליציה שמאלית. פרק אחר דן במה שהסופר רואה כזכויות היתר של המגזר החרדי. עוד פרק מתחיל בשיעור על הגותם של הרצל, פינסקר, אחד העם ואליעזר בן יהודה. (את הפרק הזה קראתי פעמיים כי בזמן האחרון אני מתעניין בראשית הציונות ובקרוב אייגע אתכם עם הביקורת הראשונה באתר הזה אי פעם על "על פרשת דרכים" של אחד העם.)