סטיבן לוויט, פריקונומיקס

ספר מאכזב, אבל פה ושם מעניין. גם דורש ידע רב (או לחליפין סקרנות רבה) על אקטואליה אמריקאית (בעיקר בנושא של פשע רחוב).

מאכזב, איך? ניקח לדוגמה פרק 1, "מה משותף בין מורים לבין מתאבקי סומו?" תשובה: אלה אף אלה נתפסו במעשי רמייה. פששש. עוד דוגמה: פרק 2, "מה בין הַקּוּ קְלַקְס קְלַן לבין סוכני נדל"ן?" תשובה: אלה אף אלה כוחם בידע סודי. נו באמת, איך אומרים בעברית "קליקבייט"? באותה רוח אני יכול לשאול, מה משותף בין קנגרו ובין קרנף, ולציין אחרי הרבה טררם שלשניהם יש חוש ריח.

אבל מעבר לתרגיל השיווקי המסריח, יש פה ושם דברי טעם. הקטע על סוכני נדל"ן הוא טוב, ועשוי לעניין גם את הציבור הישראלי (על אף ההבדלים בין כללי התפקוד של סוכנים אלה בארה"ב ובישראל, וארחיב על זה בהמשך). סוכן מתפרנס לפי אחוז ממחיר המכר, לכן יש לו אינטרס למקסם את המחיר שאתה, בתור מוכר, מקבל, נכון? לא נכון: יותר חשוב לסוכן לסגור מהר את העיסקה שלך ולעבור לעיסקה הבאה. והספר מביא ראיות לכך שסוכני נדל"ן, כשהם מוכרים את בתיהם הם, מוכרים אותם במחיר יותר גבוה ואחרי תקופת המתנה יותר ארוכה.

רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22

אלה קורות משפחתו של המחבר, מתחילת המאה העשרים ועד סיומה. ובמימד אחר, מדובר בהתמרה מלהיות יהודים, ליהודים גרמנים, ליֶקים, לצברים.

יש פרקים טובים, ופרקים טובים פחות. באופן כללי, איכות החומר משתנה ביחס הפוך עם מידת ידיעותיו של המחבר לגבי הדמויות והאירועים. כי אז הוא נאלץ למלא עובדות ולהמציא קטעי שיחה, והוא הרי סופר מוכשר. הקטע החזק ביותר הוא רגעיהם האחרונים של זוג אמיד לפני הגירוש מזרחה. כמו כן, נסיעה לשטעטל פולני ב-1903, מפגש בין צעיר מודרני מאד "גרמני" עם קהילה יהודית מסורתית בליטה, קשיי מחייה של פליט בפריז.

בני מוריס, 1948

אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.

בוריס זיידמן, שפה שסועה

אדם בן 32 יוצא לטיול בצרפת עם החברה שלו. כל עשרה עמודים הוא רואה משהו — מהגרים ערבים, מצבת זכרון לשואה, בנייני מגורים סגנון עמידר, כפר, שמיים, עננים — ובעשרת העמודים הבאים הוא מפליג בהרהורים על מה זה מזכיר לו מישראל, משירות בטחון בשטחים, ומילדותו בברית המועצות. בעיקר מילדותו זו, ותמיד על איך שדבר זה או אחר נופל ממקבילו הרוסי. הוא מכונס בהגיגים אלה במידה כזאת שהוא בקושי מתַקשר עם החברה, ולא בכלל עם המקומיים.

ובכן, ספר מייגע. מלודרמטי. וגם מגוחך; נוסטלגיה מתקתקה כזאת מתאימה (אם בכלל) לאדם זקן, לא לבן 32. בא לי, מדי פעם, לתפוס אותו בכתפיים, לנער אותו חזק, לתת לו שתי סטירות כמו ש(בסרטים) נותנים לשיכור, ולהזכיר לו: יא מטומטם, אתה צעיר ובריא, ואתה מטייל בחו"ל עם חתיכונת. לפחות תדבר איתה במקום לבהות דרך החלון ולשקוע בגעגועים לרוסיה קיבינימט! החברה בעצמה מאבחנת אותו (על עמוד 234): "אין לך מונופול על אבדן בית ומולדת ונוסטלגיה... רק על ההתבכיינות התמידית על אבדנם."

ישי שריד, חקירתו של סרן ארז

מסכים עם אלה שכתבו לפני, ובמיוחד עם יוסי נינוה בכתבו "קיוויתי בתוך תוכי, שרק לא יסתיים כך".

אוסיף רק שהצד החזק ביותר הוא סיפורי האהבה, כל אחד מועד לכשלון, מונע מאשליה, מאי-הבנה, מטפשות ילדותית, מדיבוק המיוחד לו.

ובין כל הדמויות המיוסרות האלה, המעניין והמפותח ביותר הוא החוקר עצמו (למרות שהוא נשאר עלום שם משום מה). בהתחלה מתקבל רושם שהוא לוזר ועצלן. אבל אט אט רואים שהרבה אנשים רוחשים לו כבוד. ומצטברות סיבות שגם אנחנו נעריך אותו, לפחות על הצד המקצועי. אבל (לקראת הסוף) הוא גם עושה מעשה נקמה אכזר (על עלבון קטנוני), כך שבסוף אני די סלדתי ממנו.

גדי טאוב, ניידים ונייחים

גדי טאוב, מחבר ספרי ילדים, מנחה טלוויזיה, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, דמות פופולרית ביו-טיוב, ובעל טור בעיתון הארץ, בא להציע מסגרת פוליטית מעודכנת. ימין-שמאל, כך הוא טוען, כבר אינו משקף נאמנות את מערך הכוחות, לא בישראל ולא בעולם המערבי. ההבחנה הנכונה יותר היא נייחים-ניידים.

מה זה נייחים ומה זה ניידים מוגדר יפה בסקירה הרשמית לעיל, ובכן אין טעם שאחזור עליה. מי שמעוניין, שיקרא את אותה סקירה, ואז אולי יחזור לכאן כדי לקרוא מה יש לי להוסיף.

(ברוכים הבאים בחזרה.) אז הנה מה יש לי להוסיף. לדעתי, אין כל כך ניידים של ממש. מקסימום יש כאלה שחושבים שהם ניידים. שופט בית המשפט העליון אינו נייד. אין ארץ אחרת שתעניק לו מעמד של שופט עליון, מן הסתם גם לא תחתון. עורך או סופר אצל עיתון הארץ גם לא; מעטים מהם שולטים בשפה אחרת במידה הדרושה שלא לדבר על היכרות תרבותית. כנ"ל רוב הפרופסורים, שחקני הקולנוע ושאר אנשי הרוח שלנו. הכי ניידים הם דווקא פועלים פשוטים, שנכסם העיקרי הוא גב חזק. אוסף אשפה ישראלי, לו יכול היה להגר לארה"ב, היה משתלב די בקלות ומרוויח פעמיים יותר.

אברהם אבן-שושן, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים

קונקורדנציה היא מילון אבל לא בדיוק. בעוד מילון מסביר את משמעה של מילה, קונקורדנציה מצטטת לך את כל דוגמאות הימצאותה של המילה.

ועוד הבדל: מילון שואף בדרך כלל לכסות שפה שלמה. קונקורדנציה מסתפקת בכיסוי טקסט אחד או לכל היותר קבוצה של טקסטים קשורים. לפיכך קיימות קונקורדנציות לשייקספיר, להומרוס, לקוראן, וכמובן לתנך. (קיימת, בנפרד ובלי קשר לאברהם אבן שושן קונקורדנציה למשנה. בקונקורדנציה לתנך לא תמצאו סניגור ולא קפנדריה ולא לקלס במובן של "לשבח" שהגיע מהמילה היוונית καλος.)

שנים רבות חמדתי אחר הספר הזה, אבל פעם אחר פעם התקמצנתי. לפני שנים, כי לא ידעתי למה זה טוב. אחר כך, כי את צרכיי סיפק המילון הנורמלי בן ארבעת הכרכים של אבן שושן. ובעשור האחרון, כי מצאתי קונקורדנציה משביעת רצון באינטרנט. עד ששלשום מצאתי את הקונקורדנציה הזאת ב"ספריית הרחוב" בשכונת עמק רפאים. חטפתי אותה בלי לחשוב שנית.

אלינה ברונסקי, תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי

על פי הסקירה הרשמית (זאת שמופיעה על גב הספר ומועתק לראש העמוד הזה) ניתן לצפות לספר הומוריסטי על גיבורה טיפה תמהונית אבל באופן כללי ראויה להערצה.

זה דווקא תאם גם את דעתי אפילו אחרי מאה העמודים הראשונים. וזאת כיוון שהגיבורה היא גם המספרת, ובתור קורא אני נוטה לצאת מההנחה שהמספר שברומן כלשהו, הינו אמין. אם הוא קובע שהזאת היא מכוערת וטיפשה או שהזה הוא עצלן, או שהמספר עצמו יפה ומוכשר, אני אקבל את זה לפחות לזמן מה.

ביד מיומנת ואמנותית (שכן, בלווי לא מעט הומור והרפתקאות פיקנטיות), הסופרת אלינה ברונסקי מוליכה אותנו על דרך של התפקחות. הגיבורה, מתברר, היא נרקיסיסטית פתולוגית שרואה בבני אדם אחרים (כולל ילדיה שלה) אמצעים למימוש מאוויה ותו לא. פני הדברים אינם כפי שחשבנו. אותו קסם, אותם שקרים, שהיא מפעילה (ובהצלחה) על הסובבים אותה, אלה גם מתעים לזמן מה את הקורא.

מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה

סיפור משעשע על אהבה ומפח נפש והתבגרות. אפשר לומר, סיפור קצת סתמי — עד שנזכרים איך תפקד המוח שלנו בגיל הטיפש עשרה.

אילו היה זה רומן, אז היה אולי טעם להתווכח על סוגיות כמו אמינות הדמויות והתפתחותן, עקיבות העלילה וכדומה. אלא שזה לא רומן אלא שיר. שיר אֶפִּי בעצם: 180 עמודים של חרוזים. ובכן, במקום להתעצבן על חורים לוגיים (ומי שמכיר אותי אולי יגיד שאני יותר מדי מקובע על זה), נסחפתי לתענוג הקריאה, לשנינויות הלשון, להומור (הרבה!), למקצב החריזה.

מאחר ומדובר בשירה, לא תתפלאו שהשפה היא טיפה נמלצת. נמלצת, אבל לא כמו אצל המשוררים הקלסים שאיתם (אולי) עוניתם בבית ספר תיכון. השירה של מאיה ערד היא יחסית קלילה, אף פעם לא מתייחסת אל עצמה ברצינות מופרזת.

סטפן (שטפן) צווייג, הנערה מהדואר

הספר מתחיל חזק, ובהמשך יש לו פה ושם רגעים של זוהר.  אבל לרוב התאכזבתי. 

התאכזבתי במיוחד מזה שהעלילה, בכמה נקודות מפנה, איננה משכנעת.

1. האמנם לא נמצא אף גבר, בין כל מחזריה העשירים של קריסטינה, שהיה מסתפק באישה "סתם" יפה וחיננית, ולא מצפה ממנה גם לייחוס אצילי? 

2. מה הקשר בין עוני (שלדעתי לא היה ממש קיצוני) וחוסר יכולת לנהל יחסים נורמליים עם בני אדם, וגברים בפרט?  (דווקא במצב של תוהו ובוהו, ושל קריסת מנגנוני השוק, בני האדם נוטים לפתח ביניהם יחסים איתנים במיוחד.)

פתחי ע'אנם, ההר

פקיד ממשל מצרי, קהירתי יהיר ומאד מודרני, נשלח לדרום הפרוע לחקור שבט של "פרימיטיבים" שוכני מערות החשודים בשוד עתיקות. הוא נוסע לשם ותוך כדי חקירה הוא מכיר כל מני דמויות פקנטיות: ראש השבט, אנשי אליטה כמוהו, רופאה צרפתיה תמהונית שביום מרפאת את בני השבט ובלילה שוכבת איתם. הוא גם מגלה את האמת (זהירות, ספוילר) על מקור פרנסתם: הם לא באמת שודדי עתיקות. הם היו מאד מאד רוצים להיות כאלה רק שאין יותר מה לשדוד. אבל מה, חשוב להם שבחוץ יחשבו שהם שודדי עתיקות, כי הם מְיצרים זיופים וחיים ממכירתם לתיירים.

פרנסין פרוז, מלאך כחול

זה כנראה היחיד מיצירות פרנסין פרוז שתורגם לעברית. וחבל. יש לקוות שבעתיד תופענה אחרות. בין הסופרים הישראליים שאני מכיר, פרנסין פרוז הכי מזכירה לי את נעה ידלין. (שלגביה למדתי פה בסימניה שאו שאוהבים אותה או ששונאים אותה, אז אני כותב את זה במיוחד בשביל אלה השייכים לקבוצה הראשונה.) אצל שתיהן, בולט כשרון לתיאור חודר של מבעים פשוטים, תנוחות גוף, רמזים תת-וורבלים. גם עיסוק בחיי משפחה אצל משפחות כמעט-אבל-לא-לגמרי נורמליות. סיפורי היבריס והתרסקות מן המשכנעים ביותר.

בין ספריה שיש לקוות שיתורגמו: סיפורה של מהגרת צעירה מאלבניה שרואה בצורה מצחיקה, דרך עיסוקה כבייביסיטר, את אורח החיים אצל המעמד הגבוה האמריקאי. רומן אחר עוסק בקנאות דתית מעורה במחלת נפש על רקע קהילה איטלקית-אמריקאית.