יום שישי, 17 ביולי 2026

עמוס הראל, 6:29 (שש עשרים ותשע)

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

יום רביעי, 1 ביולי 2026

נוה דרומי, פרחים בקנה

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.