
לא פחות מעניינים מסיפורי הפעולות המבצעיות אלה סיפוריהם האישיים של הגיבורים. מדובר בקבוצת צעירים, עולים חדשים בעלי השכלה מועטה ומועדים לאייש את תחתית הסולם החברתי במדינת ישראל. אלא שבזכות כשרון אחד מדהים — ערבית כשפת אם — נשלפו משם על ידי הפלמ"ח. (למה הדבר דומה? לסופרמן, שבמכורתו הפלנטה קריפטון היה ילד ככל הילדים, אבל על כדור הארץ שלנו באו תכונותיו הביוכימיות לידי ביטוי כ"superpowers".)
רק שלהתחזות כמי שאתה כמעט-אבל-לא-בדיוק, זה לא פשוט. הרי אותם בחורים לא היו מוסלמים מחיפה. הם לא ידעו בדיוק איך להתנהג בתפילות במסגד (כשנוכחות במסגד הייתה נחוצה מאחר ושם נטו מנהיגי הערבים להשמיע הודעות חשובות). הם גם לא דיברו בדיוק את הניב הארצישראלי של השפה הערבית (שכן יש יותר מניב אחד כזה, בדווי וחיפאי וחברוני יודעים לזהות מי ומי). לעתים בחרו בסיפור כיסוי אחר, לפיו הם סורים או עירקים שהגיעו לארץ כמתנדבים ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, אבל זה רק העלה סכנות אחרות. מה היה קורה אילו נחקרו על ידי ערבי שבאמת נלחם בשורות אותו צבא והתחיל לשאול על יחידות ואנשים?
