שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מספר על מלחמתו בתעשיית הגז, בחברי כנסת יריבים, בבג"ץ, בתקשורת ובמי לא, למען טובת העם (כתפיסתו). הנימה הכללית היא של סנגוריה על עצמו. הוא הרי הסתכסך עם הרבה אנשים, ובין כה וכה הקריירה שלו די נפלה קרבן במלחמה ההיא.
העניין הוא כזה. חברה ישראלית, בשותפות עם חברה אמריקאית, משקיעה הרבה כסף בחיפוש אחר מאגר גז תת-ימי — מאגר שאולי קיים ואולי לא. בקיצור הם נוטלים סיכון גדול. ונוטלים אותו בעקבות חישוב עלות-תועלת שלוקח בחשבון את מערך המסים הקיים.
ההימור מצליח בגדול. ואז מתעורר שר האוצר יובל שטייניץ שבעצם מגיע לה למדינה נתח יותר גדול מן העוגה הזאת. על זה נפתחת המלחמה. הייזם קורא תיגר על "מיסוי רטרואקטיווי". הוא מגייס לצידו את שר האנרגיה, לוביסטים בארץ ומחוצה לה (כולל נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון), גם עותר לבג"ץ. שטייניץ מתעקש; אלה משאבי הטבע של עם ישראל לכן מגיע לו לעם...יותר.
