סיפור משעשע על אהבה ומפח נפש והתבגרות. אפשר לומר, סיפור קצת סתמי — עד שנזכרים איך תפקד המוח שלנו בגיל הטיפש עשרה.
אילו היה זה רומן, אז היה אולי טעם להתווכח על סוגיות כמו אמינות הדמויות והתפתחותן, עקיבות העלילה וכדומה. אלא שזה לא רומן אלא שיר. שיר אֶפִּי בעצם: 180 עמודים של חרוזים. ובכן, במקום להתעצבן על חורים לוגיים (ומי שמכיר אותי אולי יגיד שאני יותר מדי מקובע על זה), נסחפתי לתענוג הקריאה, לשנינויות הלשון, להומור (הרבה!), למקצב החריזה.
מאחר ומדובר בשירה, לא תתפלאו שהשפה היא טיפה נמלצת. נמלצת, אבל לא כמו אצל המשוררים הקלסים שאיתם (אולי) עוניתם בבית ספר תיכון. השירה של מאיה ערד היא יחסית קלילה, אף פעם לא מתייחסת אל עצמה ברצינות מופרזת.
