רוביק רוזנטל, מסעותיי עם העברית

רוביק רוזנטל, שכבר כתב ספר אוטוביוגרפי (רחוב השושנים 22) והרבה ספרים על הלשון העברית (מילון הסלנג המקיף, מדברים שפת תנ"ך, מדברים צה"לית, שלא לדבר על טורו השבועי "הזירה הלשונית") כתב פה ספר גם אוטוביוגרפי גם עוסק בלשון העברית. ויצא משהו מוצלח לדעתי.

יש פה 67 פרקים אז לא אלאה אתכם עם סקירה מקיפה. אבל רק להדגים את רוחב העניינים הנידונים אזכיר כמה: האיום מהאנגלית הגלובלית, כינויי חיבה, עברית של רחוב, מילים שיש להן צליל יפה, מיגדר, שירי עם, וחיבתו לנבכי הַנִּקּוּד.

פרקים אחדים נוטים יותר לאוטוביוגרפיה אבל תמיד יש לו משהו להגיד על לשון; בפרק על זיקנה הוא עומד על דקויות בין כל מני מלים שמתייחסות לשלבים שבחיי אדם, בפרק על היחס ה"יֶקי" לזמן הוא משווה בין ה"(ל)עולם" המקראי לבין זה שבלשון חכמים, בפרק על אמונתו הדתית (החסרה) הוא נדרש לעיון של המילה "אלוהים", וכולה.

צבי אטקין, על ספל קפה: אגדות וסיפורי-עם ערביים

זה אוסף של ארבעים סיפורים ומאמרים. הסיפורים הם אגדות עם, בדרך כלל מן הסוג של מוסר השכל, רובם כבר מוכרים לי (ומן הסתם גם לכם) — מחמד והעכביש, השועל והתוף, הבדווי שיודע לתאר בדיוק אדם וגמלו על פי עקבותיהם בלבד. הרבה מהסיפורים באים להדגים נאמנות, אומץ לב, ואיך לעבוד על העשירים וחזקים ממך.

המאמרים עניינו אותי יותר. אחד מתאר חתונה על טכסיה הססגוניים. אחד נסוב על חטיפת בקר (ואל תחשבו שזה ספר שמציג את הערבים באופן רומנטי כי המו"ל הוא עמותה לדו-קיום יהודי-ערבי).

לא פחות משלושה מאמרים מתארים נהלי "סולחה". באחד מהם, מתגייסים חברי קיבוץ (זה בתקופת המנדט) לתווך בין שני שבטים של בדווים! הנושא של משפט פרטי מעניין אותי במיוחד. ברומא העתיקה, כל אדם היה בן חסותו של מישהו ממעמד יותר גבוה שבעצמו היה בן חסותו של אדם ממעמד עוד יותר גבוה וכן הלאה. היה והסתכסכת עם מישהו, העניין בעבע למעלה עד ל"ערכאה" המשותפת לשניכם.

אשר קרביץ, לכתוב כמו אלוהים

שלושת הרומנים הקודמים של אשר קרביץ היו יותר טובים.

לא אכחיש שנהניתי. רציתי מאד לדעת איך נפתרות התעלומות (המרובות). גם היה לי איכפת על הדמויות, שפותחו ביד מיומנת. כל אלה, כמובן, תכונות של רומן טוב.

אבל היו דברים שהפריעו לי, וכמה שהפריעו לי מאד. הפריע לי שפה ושם קורים דברים בלתי סבירים. "חורים" הגיוניים בעלילה אינם רצוים באף ספר, על אחת כמה וכמה ברומן בלשי. אבל מה שהפריע לי יותר היה תפישה לגמרי מעוותת של מוסר. דמויות מובילות, המתוארות באופן חיובי, שהן אמורות להיות גיבורות הספר, מעוללות מעשים נוראים לאדם שמתואר, לגמרי שלא בצדק, כמעין שטן.

גלילה רון-פדר-עמית, אמא של תרמילאי

מדובר באישה שמתמודדת עם מספר בעיות רציניות.
א' בנה יוצא לטיול פוסט-צה"לי להודו והיא חרדה לשלומו.
ב' בעלה, מעין נסיך-אהבת-נעוריה, בוגד בה ובזאת משאיר אותה במצב פוסט-טראומטי.
ג' בגלל חרדותיה ובטחונה העצמי המעורער היא מתקשה ליצור קשר רומנטי פוסט-גירושיני.

בביצוע הספר ניכרת יד של סופרת מקצועית בעלת נסיון רב. בעיותיה של הגיבורה (המשולבות זו בזו) מתחילות, מתפתחות ובסוף נפתרות בצורה הגיונית, בדמיון רב, ובהומור עדין. תמיד קורה משהו, קטעים של שיממון יש מעטים (ואני לא אדם סבלני במיוחד). התפאורה גם מצאה חן בעיניי; הגיבורה גרה ויוצאת למסעדות בשכונות ירושלמיות שאני אוהב, וכשהיא נוסעת לחוץ לארץ זה למקום שנשמע מעניין ומתואר יפה.

יהודית רותם, הדום בגן עדן

עשרה סיפורים על נשים שמסיבה זו או אחרת, נישואיהן לא עלו יפה.

שלושה ממוקמים בימי קדם. אחד חושף בפנינו את "האמת" על עקרותה של שרה אמינו. (תוך הימנעות מחשיפת ספוילרים אני אגיד רק שהסיבה לעקרותה צצה פעם אחר פעם בסיפורים האחרים.) שני מתרחש בימי המלך דוד, והשלישי נסוב על משפחה מובילה בימי המרד הגדול.

בשאר הסיפורים מדובר בנשים מהמגזר החרדי של ימינו במדינת ישראל. המשותף, כאמור, הוא שכל אחת התחתנה עם גבר שאינו מתאים לה. פעמים זה בגלל מתח בין גבר שמרן ואישה "פורקת עול". פעמים זה אי-התאמה בצפיות לגבי יחסי אישות. פעמים הסיבה נשארת סתומה.

דניאל גורדיס, קרובים רחוקים

הספר פותח בסקרי דעת קהל המורים על כך שביחסם של יהודי ארה"ב כלפי מדינת ישראל קיימת מגמה של ניכור הולך וגובר. תפקיד כל השאר: להסביר מדוע, ולתהות על מה יש לעשות.

אותו ניכור נובע מכמה סיבות וכמה כיוונים. יש ניכור הנובע מאדישות; ליהודי האמריקאי המצוי בן ה25 כיום אין קרובי משפחה (הידועים לו) בארץ, כשהוא בעצמו עשוי להיות יהודי רק מאם, או מסבה. ויש ניכור הנובע מחילוקי דעות, בעיקר על פלורליזם דתי ועל פילוסופיה פוליטית.

המעניין מכל אלה (גם בעיניי, גם לפי מספר העמודים המוקדשים לו) הוא העניין הפוליטי ובפרט השאלה של מדינת לאום מול מדינה אוניוורסלית.

גיא דויטשר, גלגולי לשון

מאחר והספר משווק כתאוריה של התפתחות לשון בני אדם, נושא רחב למדי, כדאי להתחיל עם מה זה לא. זה לא על אטימולוגיה — התמרתן של מילים נבחרות בדרכן מלטינית לצרפתית והלאה לאנגלית. זה לא על אילן היוחסין של שפות העולם (הודו-אירופאית ובנותיה היוונית, הלטינית, הפרסית וכו'). זה לא על העבר הרחוק כשעברנו מנהמות קופים ללשון בסיסי.

מה כן? זה ספר על השתכללות והידייקות הלשון. על התפתחות נטיות הפעלים (זמן עבר-הווה-עתיד, גוף א'-ב'-ג'), על מילות קישור משעבדות ומאחות, תווית הידוע, מילות יחס וכל יתר המנגנון שמאפשר לנו לבטא את רחשי ליבנו על כל דקויותיהם. או אם תרצו, על המעבר מ-"דוד הורג לביאה צאן חי" ל-"דוד, למוד נסיון מר, הרג את הלביאה לפני שהיא הספיקה להתנפל על צאנו."

גיא עד, הבארשבעים

זה סיפורם של ארבעה אנשים צעירים — הגיבורה-המספרת, אחיה ושני חברים וותיקים — שבילדותם עוברים זעזוע משפחתי. אחד מתיתם מאביו. שניים אביהם עוזב אותם. והרביעית, על אף שהוריה נשארים ביחד, גדלה בנסיבות לא יציבות משלה.

הספר מעורר מחשבה וזה טוב. אבל בתור ספר מעורר מחשבה, הוא נותן לנו מעט מדי חומר שיזין את המחשבה ההיא. או להגיד את זה בצורה יותר בוטה: הצד של פיתוח דמויות, חלש פה. מדהים במיוחד כמה מעט נחשף אפילו על הגיבורה-המספרת עצמה. אמנם היא מדברת הרבה על עצמה, אבל הרוב זה דברים טריוויאלים כשאין לנו מושג כמעט מה היא עשתה עם עצמה בעשר השנים האחרונות.

ג'ונתן ספרן פויר, הנני

ספר ססגוני, מלא בתובנות חודרות לגבי יהדות ארה"ב דהיום, ושופע קטעי שיחה שנונים שאינם ניתנים לתרגום הולם.

עד כאן לגבי הצד הספרותי-אסטטי. באשר לעלילה עצמה והתייחסותו של המחבר למאורעות הקשים שהוא מתאר, נובעים כמה מסרים לא נעימים שכדאי לו לקורא הישראלי להפנים. א. שהישראלים הם הבני דודים האלה הטרדנים הגסים והמביכים. ב. שאסון צבאי (שמגמד באבידותיו את מלחמת תש"ח ומלחמת יום הכיפורים ביחד) נתפס אצל גיבורי הספר כמשני בחשיבותו אחרי סידורי מסיבת בר מצווה והתלבטויות לגבי העתוי הנכון להמתת חסד של כלב המחמד של המשפחה.

יוסי שריד, לפיכך נתכנסנו

על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.

לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה).

יובל שטייניץ, הקרב על הגז

שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מספר על מלחמתו בתעשיית הגז, בחברי כנסת יריבים, בבג"ץ, בתקשורת ובמי לא, למען טובת העם (כתפיסתו). הנימה הכללית היא של סנגוריה על עצמו. הוא הרי הסתכסך עם הרבה אנשים, ובין כה וכה הקריירה שלו די נפלה קרבן במלחמה ההיא.

העניין הוא כזה. חברה ישראלית, בשותפות עם חברה אמריקאית, משקיעה הרבה כסף בחיפוש אחר מאגר גז תת-ימי — מאגר שאולי קיים ואולי לא. בקיצור הם נוטלים סיכון גדול. ונוטלים אותו בעקבות חישוב עלות-תועלת שלוקח בחשבון את מערך המסים הקיים.

ההימור מצליח בגדול. ואז מתעורר שר האוצר יובל שטייניץ שבעצם מגיע לה למדינה נתח יותר גדול מן העוגה הזאת. על זה נפתחת המלחמה. הייזם קורא תיגר על "מיסוי רטרואקטיווי". הוא מגייס לצידו את שר האנרגיה, לוביסטים בארץ ומחוצה לה (כולל נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון), גם עותר לבג"ץ. שטייניץ מתעקש; אלה משאבי הטבע של עם ישראל לכן מגיע לו לעם...יותר.

ג'ושוע כהן, הנתניהוז

היסטוריון יהודי-אמריקאי בשם רוּבֶּן בלום (שם בדוי) ממכללת קורבין (שם בדוי), נשוי לאידית (שם בדוי) ואב לג'ודי (שם בדוי), מתבקש לארח בביתו היסטוריון ישראלי המחפש מישרת מרצה. האורח, כך מתברר חיש מהר, הוא איש מדנים קטנוני, פלצן, שקרן, גס רוח, חוקר לא יוצלח בעל מחקרים חסרי ערך. וכאילו זה לא מספיק, הוא מגיע — בניגוד לנוהלים ולהזמנה — יחד עם אישתו גסת הרוח ושלושת בניהם שלוחי הרסן.

משפחת בלום והמכללה הם, כאמור, שמות בדוים. אנשי סגל המכללה ובעלי תפקידים זוטרים אחרים בספר, גם הם בדוים. אבל לעומת כל הבדיות האלה האורחים נקראים: בן ציון, צילה, יונתן, בנימין ועדו נתניהו!