איילת גונדר-גושן, להעיר אריות

לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר.

יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה.

אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט.

ניר צורף, מוחמד הקוראן והיהודים

לפני שלוש שנים בא לי ללמוד ערבית. מאז, אני מקדיש למיזם הזה כשעה כל יום. אני קורא בעיקר ספרים מיועדים לילדים (ניקוד מלא, אוצר מלים מוגבל). אבל אני קורא גם מהקוראן, כי סגנונו נחשב סגנון מופת, ומתוך סקרנות לגבי רב מכר עולמי שחובביו מתים עליו.

עד שהגעתי לספר "מוחמד הקוראן והיהודים", הרושם הכללי שהיה לי לגבי הקוראן היה כזה: שהוא מורכב מאיים בודדים של חומר עלילתי בתוך ים של דרשות אינסופיות ומשמימות — איומים כלפי הכופרים והבטחות למאמינים. שמתי לעצמי מטרה למצוא את הקטעים העלילתיים, הכיפים יותר, תוך דילוג על החומר הרב שנראה לי פחות מעניין.

איילת גונדר-גושן, רילוקיישן

אינני בקיא בתעלומות רצח לכן רק בזהירות ובהיסוס אגיד: נשארתי מאוכזב. וזאת כי הספר מסתיים כשעיקר התעלומה נותרה תעלומה: מי הרוצח? האם כלל קרה רצח? האם היה בטיב היחסים בין הנפטר-ואולי-נרצח לבין החשוד יותר ממה שנראה לעין? אולי מי שמבין בסוגה של תעלומות רצח יבהיר לי אם זה מקובל לא לגלות את הפתרון.

חוץ מזה, נהניתי מהספר. הנושא של ירידה מהארץ, על קשיי הסתגלות, על ניכור הולך ומעמיק מהמשפחה בארץ, על דילדול זהותם הישראלית של הילדים, טופל באופן רגיש אף מרגש. נושא עיקרי שני, זה של פוליטיקה גזע בארה"ב, לקה בחוסר הבנה מסוים אבל לסופרת ישראלית מגיע ציון 90 עבור שאפתנות. מאיה ערד אולי היתה עושה עבודה יותר מדויקת (שלא לדבר על תום וולף, אבל אין כמו תום וולף). (כדאי לה למחברת לדעת שבארה"ב אין דבר כזה, "חקירה משטרתית". גם ש"מזח הדייגים" (Fisherman's Wharf) בסן פרנסיסקו זה סתם מכמונת תיירים ולא מקום לחפש מסעדה טובה. גם שחשד לרצח של אדם לבן באדם שחור היה מתפתח לקירקס הרבה יותר גדול.)

גיא דויטשר, בראי השפה

הסוגייה אליה נדרש המחבר היא: איך משפיעה לשונינו על מה ואיך אנחנו חושבים? אם אין לנו מילה לאיזשהו מושג, האם זה מקשה עלינו מלחשוב עליו בכלל? אם שני מושגים מכוסים ע"י אותה מילה, האם דוברי אותה לשון נוטים לטשטש את ההבחנה ביניהם? ובכיוון ההפוך: האם לשונות מתפתחות בהתאם לאופי הלאומי של כל עם ועם?

מי שאי פעם למד שפה זרה באופן יסודי שם לב שבין שתי לשונות אין, לגבי רוב המלים, יחס חד-חד. בעיתון אנגלי לעולם לא תקרא על אדם שטבע (drowned) בים ואחר כך הגיע לחדר המיון, כי ב-drown מובן שהאדם מת. הלאה: המילה העברית הקרובה ביותר ל-yell היא אולי "לצעוק" אבל "to yell" אפשר גם בקול מתון, במובן של "ביקורת נוקבת". "לאלף כלב" זה לא בדיוק "to train a dog" כי במילה "לאלף" יש רמז לביות, כשב-"train" מובן מאליו שהכלב כבר מבוית (tamed). מה עוד שבאנגלית אפשר "to train" גם בני אדם, מה שבעברית נקרא "להכשיר". אז לטבוע≠drown, לצעוק≠yell, לאלף≠train.

מתי פרידמן, מסתערבים

לא פחות מעניינים מסיפורי הפעולות המבצעיות אלה סיפוריהם האישיים של הגיבורים. מדובר בקבוצת צעירים, עולים חדשים בעלי השכלה מועטה ומועדים לאייש את תחתית הסולם החברתי במדינת ישראל. אלא שבזכות כשרון אחד מדהים — ערבית כשפת אם — נשלפו משם על ידי הפלמ"ח. (למה הדבר דומה? לסופרמן, שבמכורתו הפלנטה קריפטון היה ילד ככל הילדים, אבל על כדור הארץ שלנו באו תכונותיו הביוכימיות לידי ביטוי כ"superpowers".)

רק שלהתחזות כמי שאתה כמעט-אבל-לא-בדיוק, זה לא פשוט. הרי אותם בחורים לא היו מוסלמים מחיפה. הם לא ידעו בדיוק איך להתנהג בתפילות במסגד (כשנוכחות במסגד הייתה נחוצה מאחר ושם נטו מנהיגי הערבים להשמיע הודעות חשובות). הם גם לא דיברו בדיוק את הניב הארצישראלי של השפה הערבית (שכן יש יותר מניב אחד כזה, בדווי וחיפאי וחברוני יודעים לזהות מי ומי). לעתים בחרו בסיפור כיסוי אחר, לפיו הם סורים או עירקים שהגיעו לארץ כמתנדבים ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, אבל זה רק העלה סכנות אחרות. מה היה קורה אילו נחקרו על ידי ערבי שבאמת נלחם בשורות אותו צבא והתחיל לשאול על יחידות ואנשים?

ארז תדמור, מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל ?

השאלה שבכותרת זאת שאלה ששאלתי אותה בעצמי, עד שהבנתי שיסודה בתעתוע אופטי. ליתר דיוק שני תעתועים. אני מכיר אותם היטב כי אני די דומה לארז תדמור בדפוסי חשיבה, בהשכלה ובאורח חיים.

ראשון התעתועים פוקד כל אדם שדעותיו אינן במרכז אלא לקראת הקצה של גוש אלקטוראלי. כן, רוטמן ולוין בממשלה, אבל הסתבר שלמרות תמיכה רחבה בקואליציה לרפורמה משפטית, לא הייתה רפורמה כזאת בראש מאווייהם של כולם, ובסוף לא הלך לנו. כנ"ל, איש מרץ עשוי להתאכזב כשממשלת שמאל — כזאת שיש לה סיכוי להגיע לשלטון בישראל — איננה ממהרת למחוק את ביתר עלית ולהחליפה ביישוב שיתופי יהודי-ערבי ללסביות צמחוניות.

יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא

נתחיל עם הכותרת. "הגה" ו"צורות" אלה מונחים טכנים ממדע הבלשנות. בלועזית: פונולוגיה ומורפולוגיה. ובלשון פשוטה: צליליה של לשון, וכללי בניית המלים ונטיותיהן. השני מהם הוא מה שלימדו אתכם כל שנה החל מבית ספר יסודי — שבעת בנייני הפועל, סמיכות, יחיד/רבים וכו'. ואמנם תמצאו פה את כל הלוחות הידועים — פעלי ע"ו, נחי ל"ה, כפולים... אבל עם משהו נוסף: לא קיטלוג גרידא אלא גם הסברים על התהוות אותן צורות מבחינה היסטורית.

ובין הסוגיות שהוא נדרש להן: מה מסביר את השינוים שעוברים שמות עצם בסמיכות? מה הסיפור מאחורי היו"ד והו"ו המתחלפות ולעתים נעלמות: אֵלֵד ולא אֶיְלוֹד, אֶוָּלֶד ולא אֶיָּלֶד? למה אני אקבַע עובדה ולא אקבוֹעְ אותה? למה לא המציאו לקמץ הקטן צורה ייחודית משלו? מניין כללי ההתאמה הכאילו הפוכים של המספרים: חמישה כלבים ולא חמש כלבים הרי אומרים כלב גדול ולא כלב גדולה. איך יכלה מערכת בנייני הפועל להתפתח בצורה טבעית (ז"א ללא תכתיב מאיזה מלך דקדקן לפני 5000 שנה)?

איתי מאירסון, מלחמת 90 הדקות

אומרים שזה ספר מצחיק, "פרסה". יש סרט כבר והוא אמנם כזה. אבל הספר עצמו נוקט נימה רצינית לדעתי. מצאתי מעט מאד מן המצחיק, והרבה מאד מן המדכדך. בפעם הראשונה שניגשתי לספר, לפני כעשר שנים, כלל לא יכולתי לסיימו. הפעם, לאור אירועי ה-7 באוקטובר, אני יותר רגיל לחשוב על תסריטים קודרים, לכן הצלחתי לקרוא עד הסוף. אבל פעם שלישית לא תהיה ועוד היום אני מחזיר אותו לספריית הרחוב כדי שלא אסתכל עליו יותר.

זה היה יכול להיות עוד יותר מדכדך, אילולא היה טיפה בלתי סביר. מדינת ישראל של הספר היא, על פני השטח, המדינה בת ימינו. אבל היא מדינה של פריירים. מכריכת הספר אתם כבר יודעים את הקטע שמשחק כדורגל יקבע מי נשאר בארץ ומי יוצא לגלות. רק שזה לא מדוייק, כי על פי ההסכם מי שיוצא לגלות במקרה של נצחון יהודי אלה רק ערביי עיו"ש; ערביי מדינת ישראל נשארים פה! איזה מן עסק זה? אם הערבים מהמרים רק על עיו"ש, אז הוגן שאנחנו גם נהמר רק על עיו"ש היינו פינוי ערביי עיו"ש מול פינוי המתנחלים.

Rifka Lebowitz, Smarter Israeli Banking

This is a good resource focused on the needs (and expectations) of immigrants. Though it's only six years old, an update is already warranted. Some things that have changed: 

1. Fees at the postal bank have gone from among the lowest to the highest. Basic operations such as paying through the app or withdrawing cash now cost 6.53 NIS a pop. 

2. Opening an account is harder than ever. It's next to impossible for a student on a semester- or year-abroad program. 

3. Transfering a large amount of money from an American bank (say, to buy a car or a home) is impossible without a letter from an American CPA intimate with your finances. (So if you've been preparing your own IRS returns, you're in a bad spot.) Fortunately, you can buy your food on an American credit card, so you won't starve. 

4. Drastically restricted in-person access to branches, a measure taken during the Covid epidemic, appears to have become the permanent state of affairs. 

Link to amazon.com review (if it still exists): https://www.amazon.com/gp/customer-reviews/R26EHHLSIDY2IS?ref=pf_ov_at_pdctrvw_srp

אמנון רובינשטיין, מתושלח

בקובץ הסיפורים "כניסה נפרדת" יש סיפור על אדם המשוחח עם המתים. "מתושלח" מרחיב על אותו נושא. נושא שאינו מלהיב אותי, אבל מאחר וסיפורים אחרים באותו קובץ היו ממש מבריקים, חשבתי לנכון שאנסה את "מתושלח".

והתאכזבתי. הדמיון הפורה הבא לידי ביטוי ברוב הסיפורים הללו נעדר כאן. וזאת למרות שהיו לו למחבר שפע הזדמנויות להפעיל את דמיונו. הרי העלילה אמורה להתרחש בעתיד הרחוק מתישהו במאה ה-22. אבל חוץ מכמה גימיקים (מונית מעופפת, רובוט ביתי, מטוס נוסעים על-קולי) הרגשתי מאד בבית: אותה עברית יומיומית של ימינו, אותם כללי נימוס, אותה תרבות עסקית, רחובות תל אביב "סואנים" (סואנים ממה? במכוניות אוטונומיות יש טעם לשים צופר?), אפילו מסתננים אפריקאנים עוד יש! (לערבים אין זכר, וזה אמנם מסקרן, אבל (ואולי שלא "אבל") מהמעט שמוזכר על המצב המדיני נראה שישראל חיה בשלום ומלחמות כבר מזמן אינן. חזון מעודד...)

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת

יש סופרים שכתבו כמה ספרים טובים אבל עם הזמן אזל להם מאגר הרעיונות. התסמונת מוכרת: במקום לכתוב על אנשים החווים חוויות מעניינות, עוברים לכתוב על סופרים מיוסרים. ויש סופרים שמוחם גודש רעיונות מדהימים: אמנון רובינשטיין (דיקן פקולטה למשפטים, יו"ר מפלגת שינוי, דוגל בהקמת משטר חוקתי למדינת ישראל, אבל כנראה גם סופר מחונן) אחד מאלה. היה צריך להיות שוק בו אלה יכלו לקנות רעיונות מאלה.

לא רק בדמיון מצטיינים שמונה עשר הסיפורים כאן אלא במגוון הרחב של סוגות. (אולי, כדרך עורכי הדין, רובינשטיין הספיק להכיר כל מני בני אדם?) ובין הסוגות החוזרות (אבל כל פעם בצורה רעננה)... קנאה ובגידה: "טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג", "ארט", "במבה", "ניו אייג'". מחלות נפש: "בן מסור", "ימים נוראים", "סיפור ראשון ואחרון", "המנהרה". חוק ומשפט (כמובן!): "חניתי במקום שמור לנכים", "ניו אייג'", "ימים נוראים". מיסטיקה: "עמנואל", "אישה אלמונית", "ניו אייג'". המפגש בין הישראלי לבין האחר: "כניסה נפרדת", "אני הוהב אותך פלורנס".

עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ

המחלוקת שמסעירה את המדינה, מנקודת מבט של איש שמאל. ספר שכדאי לכל אחד לקרוא. מי שנוטה לתמוך ברפורמה של יריב לוין ומכיר את הטיעונים של שמחה רוטמן ('מפלגת בג"ץ') או של דניאל פרידמן ("הארנק והחרב"), ימצא כאן טענות-נגד מאתגרות. ואילו מי שמודאג שהרפומה הזאת תביא לחורבן הדמוקרטיה, ימצא כאן סימוכין מחושב, כזה שיאפשר שיחה מתורבתת (במקום צעקות) עם האח/דוד/חבר/שכן הליכודניק, גם סיבה להירגע ולא לרדת מהארץ.

מי שממהר, שייגש ישר לעמוד 315 (מתוך 378). שם ימצא פרק על פסקת ההתגברות (בעד בתנאי), ואחר כך פרק על צימצום משקלם של שופטים בוועדה למינוי שופטים (נגד). לצערי, המרכיב השלישי שברפורמה של יריב לוין, זה שיפצל את סמכויות היועמ"ש, לא זוכה לדיון.

אודי טאוב, רוכבי הדלי

מחזאי צעיר וסבו. הסב, מחזאי אף הוא, עשה חייל בגרמניה שלפני המלחמה אבל מאז, רדוף זכרונות קשים, חי חיי מעין מתבודד נפשית. הנכד מצליח לדובב אותו ותוך כדי שיחות בין השניים, העבר דולף טיפה טיפה. לעתים הוא דולף ישירות ולעתים בעקיפין תוך תיאור מחזותיו הסוראליסטיות של הסב.

זה ספר קשה הדורש הרבה סבלנות ומאמץ. יש אמנם פרקי נרטיב נורמלים, אבל לצידם פרקים מלאים באיזכורים מספרות הקבלה, מפילוסופים גרמנים ארוכי שם, וקטעים מחלומות והזיות. אני חושש שלא אבין אותו עד שאקראו פעם שנייה. אבל אין לי כוח לזה כי, שוב, זה ספר קשה.