מסכים עם אלה שכתבו לפני, ובמיוחד עם יוסי נינוה בכתבו "קיוויתי בתוך תוכי, שרק לא יסתיים כך".
אוסיף רק שהצד החזק ביותר הוא סיפורי האהבה, כל אחד מועד לכשלון, מונע מאשליה, מאי-הבנה, מטפשות ילדותית, מדיבוק המיוחד לו.
ובין כל הדמויות המיוסרות האלה, המעניין והמפותח ביותר הוא החוקר עצמו (למרות שהוא נשאר עלום שם משום מה). בהתחלה מתקבל רושם שהוא לוזר ועצלן. אבל אט אט רואים שהרבה אנשים רוחשים לו כבוד. ומצטברות סיבות שגם אנחנו נעריך אותו, לפחות על הצד המקצועי. אבל (לקראת הסוף) הוא גם עושה מעשה נקמה אכזר (על עלבון קטנוני), כך שבסוף אני די סלדתי ממנו.
