מאיה ערד, תמורה נאותה

נמשכתי לספר הזה כי שמעתי שמדובר באישה שבמקצועה מתרגמת ספרות, ותרגום ספרותי הוא נושא שמעניין אותי מאד. ולא התאכזבתי, אבל בסוף גיליתי בו נושא שמעניין אותי עוד יותר, והוא חייהם במדינת ישראל של עולים אנגלו-סאקסים.

עולה תמונה די קודרת. מתאספים כמה מילדי אותם עולים בשבעה לאביו של אחד מהם ומתחילים לדבר. מעיר אחד, "שמת לב כמה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם." מוסיפה מישהי, "הם לא הבינו שהם יהיו פה זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים."

מחברים שונים, מר הפקרה - בנימין נתניהו (מהדורה מלאה)

כמאה וחמישים בני אדם, מהם מפורסמים ומפורסמים פחות, מתחרים על פני 325 עמודי הספר הזה על מי יבטא בדרך הקולעת והנזעמת והנחרצת ביותר את שנאתו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

ב-1984 של ג'ורג' אורוול יש דבר הנקרא "דקותיים השנאה" ("the two-minutes hate"). מדובר באירוע יומי המתקיים בכל משרד ומסגרת, בו מביעים המשתתפים תוך קריאות נאצה היסטריות את שנאתם לרב-הנבל, אויב המין האנושי, עמנואל גולדשטיין. אם יבוא יום ויחושו מארגני המחאות ברחוב קפלן שלהט צאן מרעיתם כבר לא מה שהיה וצריך ללבות מחדש את היצרים, אז כדאי להם לשקול אימוץ של "דקותיים השנאה" של אורוול תוך קריאה כל פעם של פרק מ"מר הפקרה". מעין תשליל של ספר תהילים לצורך תשליל של תפילת ישראל.

אמנון לורד, רצח בין ידידים

אני מאד מכבד את אמנון לורד וקורא בשקיקה את כל מאמריו ב"ישראל היום". אבל הספר הזה הוא לא ספר טוב. לורד נטפל באבנרי על כתבים מגיל 18 (בהם הביע הערצה להיטלר), מחטט אחרי מסרים נסתרים (ובעיניי, באופן לא משכנע) במטרה למצוא כוונות זדוניות חבויות ולקשר את אבנרי לקונספירציות ולמרגלים סובייטים.

אבל שלא בדומה לספר גרוע מן השורה, שהוא בדרך כלל סתם ספר גרוע, את הספר הזה אני חייב לזכות בתוצאה טובה: הוא חשף בפני את "העולם הזה", שבועון שאבנרי הוציא לאור אף ערך מ-1951 עד 1992, שעל הכתוב בו מבוססות רבות מתיאוריות הקונספירציה שטווה אותן אמנון לורד. (יש ארכיון באינטרנט

יובל בלומברג, מלכודת אוסלו

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקטיוויות. אמנם הוא מרמז להתגברות הפיגועים ודן בהשפעתם על דעת הקהל, אבל הוא עושה את זה בסיגנון די קר כמו היה כתב של הניו יורק טיימס. אבל הרושם היה זמני. בתום אותם פרקים של היסטוריה ליניארית הוא חוזר לפיגועים בפרק ("מלאכת המוות") מוקדש כולו לפיגועים.

אורי רדלר, לו

יש בפיזיקה קוואנטית סברה לפיה בכל רגע מתפצל היקום לאינסוף תת-יקומים, כל אחד מתאים למימושה של אפשרות זו או אחרת מתוך אינסוף האפשרויות. ובכן הספר הזה חוקר יקום שנולד ב-1951 עקב תבוסת בן גוריון ומפא"י בבחירות לכנסת השנייה. מנצחים הציונים הכלליים, תודות לאי-שביעות רצון ממדיניות הצנע וממסע בחירות מבריק של אדם שמעולם לא התקיים ביקום שלנו. נא להכיר: ראש ממשלת ישראל אריה שיינהויז.

מאותה נקודה מתפתחת היסטוריה מאד חלופית של מדינת ישראל. (אל דאגה, אנחנו עדיין קיימים בסוף הסיפור בסביבות 2018). קיימים?? לא סתם קיימים אלא פורחים. לשנים עשר מיליון הישראלים יש שלושה שדות תעופה בינלאומיים, שתי "תעלות הימים", תמ"ג לנפש גדול מזה של ארה"ב, לירה (זוכרים אותה?) שתודות ליציבות ערכה נהיית בינתיים מטבע רזרווה בינלאומי, שווה שלושה דולר. ערביי הארץ שקטים ומרוצים, המדינות השכנות (כולל "פלסטין") פורחות גם הן ומזמן שכחו מלעשות לנו בעיות. החרדים מתפרנסים בכבוד, לא מקבלים גרוש (כשלירה שווה $3 גרוש זה לא סתם ביטוי) מקופת המדינה. ביבי נתניהו לא מתקרב לפוליטיקה, נהיה אייל תעשיית רהיטים במקום.

סטיבן פינקר, האינסטינקט הלשוני

נתחיל עם המילה "אינסטינקט" שבכותרת כי הבחירה במילה "אינסטינקט" דווקא, ולא "יכולת" או "כישור", מובילה ישר לליבת העניין. והיא ששפת בני אדם היא שונה מהותית ממטמטיקה, הנדסה או שחמט. אלה תופעות לוואי של האינטליגנציה הכללית שלנו, בעוד יכולתינו ללמוד ולהשתמש בלשון היא — אינסטינקט.

הכל כך למה? קודם כל, כי כל אחד (למעט מספר קטן של בעלי מום מולד) מצליח ללמוד את שפת אמו בצורה כמעט מושלמת ועוד בגיל צעיר מאד.

שנית, מסתבר שעמים פרימיטיווים, כאלה שלא המציאו מטמטיקה ואפילו לא את הגלגל, מדברים שפות שאינן "פרימיטיוויות" כלל; חוץ מהעדר מונחים טכנים דוגמת "כור גרעיני", הלשונות של שבטי האמאזון ניחנות בלא פחות שיכלול דיקדוקי מאשר אנגלית או רוסית.

עלאא אל-אסוואני, רפובליקת כאילו

מה אומרים על יצירה אמנותית שמעריכים אותה מאד אבל לא באופן שהאמן התכוון? אולי זה סימן היכר ליצירה אמנותית גדולה.

כוונת הסופר עלאא אל-אסוואני הייתה כנראה לרומם ולפאר את מחוללי המהפכה המצרית — זאת שבמסגרת "האביב הערבי" שהפילה את חוסני מוברכ ב-2011. אכן, חלק נכבד מ"רפובליקת כאילו" נשמע כמו דרשה פוליטית: מהפכנים ערכיים בעלי חזון נשגב מול משטר המגלם את הרוע המוחלט.

כך כתוב על אדם שקודם חסר לו כיוון בחיים חוץ מעישון חשיש וזיונים עם המשרתת:
"כיצד השתנה עד כדי כך, ומה הפך אותו לאדם חדש? אפשר לענות על כך במילה אחת: המהפכה."

עז אל-דין שוכרי פישר, כל השטויות האלה

זמן קצר אחרי תפישת השלטון במצרים בידי עבד אל-פתאח א-סיסי וריסוקו את מהפכת "האביב הערבי", בחור ובחורה נפגשים בקהיר. עולים לדירתה, משך יומיים מתעלסים כל כמה שעות כשבהפסקות מחליפים זכרונות על איך עברו המאורעות הסוערים של השנים הקודמות עליהם, על יקיריהם ועל מכריהם.

בין אותן דמויות יש שהצטרפו להפגנות המפורסמות של כיכר תחריר מיידית ומתוך להט מהפכני. יש שהצטרפו בהמשך מתוך רצון לנקום על מעשי ברוטליות מצד המשטר הנלחם במפגינים. יש ששנאו שינאה יוקדת את המשטר ובכל זאת התרחקו מההפגנות כי סברו שאין סיכוי למצריים אז למה למות סתם. ויש שנסחפו לתוך המערבולת כדי לחלץ את בני זוגם המתעקשים להצטרף להמון המפגין. אף אחד לא יוצא ללא סריטה.

אריק שלוסר, אומת המזון המהיר

האומה שבכותרת הלא היא זו של ארה"ב העתירה במסעדות מזון מהיר. אבל הספר רלוונטי גם לגבינו שכן נכון לשנת 2023 יש בישראל (לפי וויקיפדיה) מספר כזה של מאקדונלדסים המסתכם, לנפש, לכחצי מהמספר בארה"ב (228 מול 14146).

תעשיית המזון המהיר כוללת לא רק מסעדות אלא חוות בקר ותפוחי אדמה, מפעלים להכנת צ'יפס (טֻגָּנִים) קפואים, מפעלי טעמים וצבעים, בתי מטבחיים ואולפני פרסומת. תכונותיהם — בעיקר אחידות, יעילות וריכוז — משקפות לא מעט את צורכי אותן מסעדות. ובכל אלה דן הספר, די לעומק ותמיד בצורה מעניינת.

אריאל הורוביץ, טובי בנינו

מבט לכמה עולמות שהיו זרים לי: עתונות, חיי חברה במגזר הדתי-לאומי-מתנחל, והמאחורי-הקלעים במפלגה פוליטית.

במרכז, שלושה דורות של משפחת לאופר. הסבא מנחם: עסקן וותיק של מעין מפד"ל, הגיע רחוק — מנכ"ל משרד החינוך, יושב ראש המפלגה — אבל לא רחוק עד כמה שרצה. הבן יואב אף הוא מוצלח — עורך (אבל לא עורך ראשי אלא מספר 2) של עיתון דתי-לאומי — וכמו אביו שואף ליותר. והנכד איתן, שבניגוד לאביו וסבו אפשר לומר עליו שהוא כן הגיע לפסגת מקצועו, רק לא במקצוע הנכון: איתן הוא מלך הסמים של השומרון.

גיא חזות, צבא ההיי־טק וצבא הפרשים

ספר ביקורתי על כשירות חילות השדה של צה"ל. נראה שהספר היה מוכן לדפוס זמן קצר לפני ה-7.10.23 ואז הושהה עד שיתווסף לו אפילוג.

"צבא הפרשים" זה כינוי המחבר לצבא היבשה שלנו. הרמז הוא לחיל הפרשים הפולני ב-1939: אמיץ ובעל עבר מפואר, אבל כבר לא מתאים לאתגרי היום. (אגב, לפי וויקיפדיה הסיפור על פרשים פולנים שכביכול הסתערו על טנקים גרמנים אינו מדויק.)

ובכן: "צבא הפרשים, וצבא ההיי-טק", כשהטיעון העיקרי הוא שצבא היבשה נקלע למעגל קסמים. ככל שצבא ההיי-טק מתקדם ומשיג הישגים מזהירים (יירוט טילים, איסוף מודעין וחיסולים ממוקדים ע"י כטב"מים, מלחמת סייבר), כך שוקע מונוטין צבא היבשה. שוקע אותו מוניטין, מתקשה צבא היבשה לגיס כוח אדם איכותי, מה שפוגע בכשירות, מה שגורם למטכ"ל להסתמך פחות על צבא היבשה (למשל, לא להכניס אותו לעזה בסבבי הלחימה מאז 2014), מה שמעלה עוד יותר את המוניטין של צבא ההיי-טק. מעגל קסמים.

איציק קרומבי, כשהחרדים יהיו רוב

ספר נדיר מאת אינסיידר המתייחס בהבנה ובאהדה לכל צדי המתרס. איציק קרומבי הינו חרדי לכל דבר. גר בכפר חב"ד, בוגר מערכת החינוך החרדית, כנ"ל ילדיו אחריו: לימודי קודש משחר עד ערב, מס שפתיים ללימודי ליבה. משוכנע שביטחון ישראל תלוי לא פחות באלה ש"תורתם אומנותם" מאשר בחיילי צה"ל. לשירות צבאי משלו אין איזכור.

ואף על פי כן: הוא רוצה לראות יותר גברים חרדים בשוק העבודה ובצה"ל. רוצה בתגבור לימודי ליבה ב"חיידרים" ובישיבות. מדבר על "אי-שוויון בנטל" בין החרדים לבין יתר אזרחי ישראל. יש לו פתרונות ולהם מוקדש חצי הספר. בעצמו מנהל תכניות להכשרת חרדים להייטק ולעסקים אינטרנטים.

גיל סמסונוב, הבגינים

"אינני מתיימר להיות אובייקטיבי": כך כותב גיל סמסונוב בהקדמה. סמסונוב, יליד 1957, בנו של מפקד הלח"י בזכרון יעקב, אינו היסטוריון על תקן מלא. במקצועו הוא פרסומאי ויועץ פוליטי.

אבל בארבעים השנים האחרונות הוא הקדיש לא מעט זמן (בין היתר, תואר שלישי בהיסטוריה) למפעל שמטרתו להנגיש לנו את הסיפור, שלדעתו לא סופר כראוי (כשסופר בכלל) של הציונות הרוויזיוניסטית והמחתרות על דורותיהן. התוצאה היא שני ספרים. הראשון, "הנסיכים" (כינרת 2015), עסק בדור השני — ציפי לבני, בני בגין וכו'. "הבניגים" זה על דור האבות.