קצת מטעה, מה שכתוב על העטיפה: חדווה ואני זה לא בדיוק "סיפור סאטירי". יותר נכון להגיד עליו שהוא פארסה, לפחות בתחילתו.
שלומיק, כשאנו עושים אתו היכרות, הוא אדם שאין לו לכאורה לא שאיפות גם לא דעות גם לא רצון כלשהו להתנגד לתכתיבים שבאים מאישתו (היא חדווה) ומהוריה. שלומיק הוא סמרטוט גמור, כשחדווה והוריה, לעומתו, הם רודנים במידה כזאת שמביאה את הקורא לידי אחת משתי מסקנות: או שהספר הזה הוא יצירה חובבנית של אהרן מגד בראשית דרכו, או שמגד כבר ידע היטב את מלאכתו אבל התכוון לכתוב פארסה.
בניגוד לדעת הרוב פה, בעיניי קלמן קימרלינג הוא הטוב משלושת הרומנים של אשר קרביץ. וזאת ללא שום כוונה להשמיץ את הכלב היהודי גם לא את מוסטפה רבינוביץ, כי גם אלה טובים! בואו נגיד שקלמן הוא...יותר מלוטש.
צדו החזק ביותר הוא הדמויות. תזיז הצידה את הזרקור מקלמן, ועדיין נשאר לך ספר סביר על פרומי, הרבנית רפפורט, אייזנמנגר, פרץ פיצקוביץ, אסטריד וכו'. אפילו גרגור, הגוי של שבת, שכלל אינו מופיע על הבמה, מעורר סקרנות ואמפתיה.
מה אשר לעלילה עצמה: זה ספר בלשים, אינני חסיד של ספרי בלשים אז ידעו אחרים טוב ממני להביע דעה על הצד הטכני, אבל לעניות דעתי, העלילה מעניינת, כשזרועים בה כמה חידות ומבוים סתומים כך שלא נחשתי את האמת עד שממש התקרבתי לסוף, והסיפור נראה לי עקבי ולוגי.
