לדעתי הספר הזה הוא המשך-עדכון לספרו הקודם של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". הנושא הכללי אותו נושא: דרג לא נבחר מנשל מדרג נבחר את כוחו הלגיטימי. הנבל בספר הקודם היה הפקידות ובג"ץ כשבספר דנן מדובר בראשי זרועות הבטחון.
הוא פותח, איך לא, בליל השבעה באוקטובר. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר וכמה מפקודיהם נועדים בשעות הקטנות לדון בשורה של דיווחים מדאיגים. פעילי חמ"ס הפעילו סי"מי (סבסקרייבר איידנטטי מג'ול) טלפון ישראלים, בכירים ירדו למנהרות, לוחמים התקהלו במסגדים (שבאופן חריג נסגרו בפני הציבור הכללי) — וכוחות נערכים לאורך הגבול.
כל אלה, ולדרג המדיני אין אומרים כלום. (ליתר דיוק, אין אומרים כלום עד שמעבירים, עשר דקות לפני המתקפה, מסר עמום למדי לנספח הצבאי של ראש הממשלה). איך התאפשר מידור כזה של ראש הממשלה ושר הבטחון — על זה הספר.
ההחלטה לפעול באופן עצמאי, ללא דיווח לדרג המדיני וכמובן ללא התייעצות אתו: זו לא נבעה מהיסח דעת ולא מגחמה, כך על פי תדמור, אלא מתוך מגמות בנות עשרות שנים. ראשית המגמה ברעיונות שיובאו מאולמות האקדמיה אל המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם). היסטוריון בשם שמעון נווה, שהוא נבל ראשי ב"פרחים בקנה"
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=137003
עושה כאן הופעה חוזרת. כתוב על שמעון נווה "שהרצאותיו וכתיבתו השפיעו על דורות של מפקדים בכירים בצה"ל, בשב"כ ובמוסד."
על פי תורתו של שמעון נווה, מפקד בכיר צריך לחשוב מעבר לשיקולים צבאיים גרידא. הוא חייב לחשוב גם על ההשלכות המדיניות של צעד צבאי כזה או אחר. או, בלשון פחות מכובסת: לגלוש לתחום לא לו. נושא שמאד העסיק את נווה היה הסכנה שבהידרדרות למלחמה לא רצויה בעקבות "מיסקלקולציה": אנחנו נוקטים צעד שנראה לנו כהגנתי ותמים, האויב מבין את זה אחרת ונוקט בצעד מסלים מעט, אנחנו מפרשים את צעד האויב כהכנה למתקפה, וכך נקלעים שנינו לעימות שאף אחד לא רצה בו.
מ"מיסקלקולציה" כזאת בדיוק חששו בר והלוי בליל השבעה באוקטובר, כלומר חששו שראש הממשלה, אם ידע מה קורה מעבר לגבול, יורה להם לנקוט צעדים שיביאו למלחמה. ואמנם כך היה: מיסקלקולציה ומלחמה — רק בהיפוך מהתסריט של שמעון נווה.
תיארתי עד כה את ליבת הספר. כמובן,יש עוד; בפרקים התוכפים תדמור מרחיב את היריעה לכיוון של "מרדי גנרלים" אחרים מהעשורים האחרונים. זוכה לסיקור נרחב הסיכול של תכנית לתקוף באיראן ב-2011, סיכול שתדמור מייחס לראש המוסד מאיר דגן כשזה גילה את התכנית לממשל האמריקני בציפייה, שהתבררה כנכונה, שברכּ אובמה יאיים עלינו. הסרבנות מקיץ 2023 זוכה לפרק משלה, ולמרות שלא היה מדובר בסרבנותו של אף "גנרל", הסרבנות נוצלה, לדברי תדמור, בידי גנרלים ממש כשהם "התריעו" בפני ראש הממשלה שחקיקה מסוימת "מפלגת את העם" ועלולה בגלל זה לגרוע ממוכנות צה"ל. וכמו במקרה של ה"מיסקלקולציה", גם כאן צדקו הגנרלים, רק לא כמו שציפו.
האם הטיעון משכנע בכללותו? קשה לקבוע את מידת השפעתו של הוגה או מורה (שמעון נווה לצורך העניין) על הלכי מחשבה של תלמידיו ובמיוחד כשאותם תלמידים הם אנשי מעשה תכליתיים וחסרי סבלנות להגיגים אינטלקטואלים. אפשר הסברים אחרים.
שכן מושכלות כמו לחרוג-מגבולות-סמכותך או אי-דיווח-כאמצעי-למניפולציה אינם מורכבים עד כדי כך שהגנרל המצוי לא יצליח במאמץ שכלי סביר לגלותם בעצמו. מה שכן, יש אפיק אחר, יותר סביר לדעתי, לזרימת רעיונותיהם של אינטלקטואלים למישור הביצוע. אפיק זה הינו בית גידולם של אנשי התקשורת. אלה, יחסית לגנרלים, באמת התבשלו במיץ של אותם אינטלקטואלים באקדמיה. העיתונאים הם הנַּשָּאִים האמיתיים של אותם רעיונות שמהם. ובזכות השפעת העיתונאים על הציבור הרחב נוצרו התנאים שאפשרו לגנרלים להמרות את פי ראש הממשלה ועדיין להישאר בתפקיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה