כל אוסף של סיפורי טולסטוי ומבחרו. בספר הזה תמצאו את אלה הסיפורים:
1 מותו של איוון איליץ
2 השטר המזויף
3 השטן
4 על שום מה?
5 לאחר נשף מחולות
6 קורניי ווסיליאב
7 אליושה "כד"
8 זמר בכפר
9 חכמת התינוקות
10 הדובה הגדולה
11 השבוי מקווקז
12 שלוש מיתות
במחילה מכם, לא את כולם קראתי. אבל הנה כמה מילים על אלה שכן.
מותו של איוון אייליץ:
תאור היפר-ראליסטי של מחלה ממארת.
השטר המזויף:
דומה ל"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי , אבל רק 70 עמודים במקום 700!
הנה לך תופעה נדירה: ספר בעל מוניטין אדיר ("ספר מופת") שהכול אמורים לסגוד לו, שבכול זאת כיף לקרוא.
"גיבור דורינו" הוא גריגורי אלקסנדרוביץ' פצ'ורין, בן מפונק של האצולה הרוסית, המחפש (גם מוצא) אֶקשן מכול הסוגים בקווקז של ראשית המאה ה-19 הלא הוא מעין מערב פרוע רוסי.
הספר ברובו מורכב מארבע פרשיות בחיי פצ'ורין. תיהנו מכול אחת, אבל גם אין סיכוי שתתבלבלו ותחשבו אף לרגע שאתם צופים בקומדיה רומנטית או ווסטרן הוליוודי. הרי זה ספר רוסי, אז חייב להיות הרבה חטא ועונש וגאולה וטרגדיה. פצ'ורין הוא גיבור, אם בכלל, באופן דו-משמעי, בוא נגיד באופן שצריך אולי להיות רוסי כדי לחשוב שהוא גיבור בכלל.
אם כבר השמצתי כהוגן ספר מופת — "לב האפלה" — אז אציע תחליף, עדיף בעיניי, לכול מי שצריך להעשיר את חייו עם רומן על הקונגו.
סלים הוא צעיר הודי מוסלמי, סוחר בן סוחרים מהתפוצה ההודית באפריקה. נוסע, בעקבות הזדמנות, לעיר בג'ונגל איפשהו עמוק עמוק בקונגו, המושבה הבלגית לשעבר שזה עתה זכתה בעצמאות. ושם הוא מתבסס ומתפרנס כשהוא מספק למקומיים מוצרי יסוד. תוך כדי נסיון לשרוד נוכח מצב בטחוני שנד בין תוהו ובוהו לבין שקט שביר.
כל יהודי יזדהה עם סלים. הרי מי הוא סלים אם לא הסבא רבא שלי, מן הסתם גם שלכם? זר. נסבל על ידי המקומיים במידה והוא מביא להם תועלת (קשרי מסחר, ידיעת קרוא וכתוב, מוכנות לסכן הון). מוגן, במקרה הטוב, בחסדי שליט בר חלוף. נחוש בכול זאת לחיות חיים נורמלים ככול האפשר: בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן.
"לב האפלה" הינה אחת מהיצירות המפורסמות ביותר בעולם האנגלו-סקסוני. קוראים אותה בתיכונים (או עושים כאילו). גם מי שלא קרא אותה יודע שמדובר בספר מופת המעיד על רשעת הקולוניליזם. הביטוי "heart of darkness" הוא נדוש כהוגן.
אם אתם מאלה שלא קראתם את "לב האפלה" אבל יודעים שזה ספר מופת, אז אם ברצונכם לשמור על ההתרשמות החיובית ההיא, הכי טוב לא לקרוא את הספר. כי הספר האמיתי — לעומת האגדה עליו — הוא בן כליים של קליקבייט ו"בגדי המלך החדשים".
תעודה לגבי רשעת הקולוניאליזם, אין. המחבר מתייחס למקומיים כאל בעלי חיים בקושי אנושיים. כשהם מתים, הוא מפגין יותר גועל מאשר רחמים ממש. הוא נוקב פעם אחר פעם במילה "nigger" שגם לפני 120 שנה (עת נכתב הספר) נחשבה לא יפה. הלבנים נתפשים לרוב לא כנבלים אלא כקורבנות (של המחלות הטרופיות). מקסימום, מטומטמים, אבל לא רשעים במיוחד.
נטשתי אחרי מאה עמודים.
הספר מתחיל חזק. נעלם אדם אחד, מכריו מתחילים לחפש אותו. אנחנו עושים היכרות עם כמה דמויות שמעוררות סקרנות. בקיצור מתחיל להתפתח ספר לא רע בכלל.
פתאום, אחרי כעשרים עמודים, מתחיל סיפור לכאורה חדש. איזו מאמנת במועדון כושר. עברה הרומנטי, ידידותה עם — אופ! — עוד דמות חדשה עם סיפור משלה. אישה מעניינת דווקא, שאולי מגיע לה ספר מִשלה. אבל, בבקשה, לא בספר הזה.
עשרים עמודים אחר כך, מתחיל סיפור שלישי. איזה סופר וותיק נרגן וטרחן.
עוד עשרים עמודים ונפתח סיפור על חבורת פעילים למען דו-קיום ערבי-יהודי. די מעניין. אבל שוב: קחו מספר ותמתינו, אנחנו באמצע ספר כבר!
"גיליתי" את הספר הזה תודות לביקורת הקודמת. אבל מאחר והיא הסתכמה רק במשפט אחד, וגם הסקירה הרשמית פה היא די קמצנית, אולי מן הראוי שאני אתחיל בסקירה יותר מקיפה.
פרק א: "בג"ץ הקרקעות". האם לקיבוצים ולמושבים, שמזלם להימצא בגוש דן היקר, מגיע להרוויח ממכירת האדמות "שלהם" ליזמי בנייה? הפרק דן בסוגיות כלכליות ופוליטיות מעניינות ובזאת הוא יוצא דופן כי אין מדובר (עד כמה שאני הבנתי) בתקדים משפטי.
כל שאר הפרקים (והם שישה בסך הכל) מוקדשים לפסק דין תקדימי או אירוע אחר שנחשב מכונן בתהליך של התעצמות הרשות המשפטית על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.
כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית.
בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה.
עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מייד. שלא תבינו אותי לא נכון: הספר אינו חידון גם לא רומן בלשי. המאמץ הדרוש בתחילת הפרקים האלה אינו גדול, מדובר רק בסיגנון נראטיבי, אבל סגנון שמצא חן בעיניי.
