יוסף ויצמן, סיפורי אולם המשפט

.
שלא כמו 'מפלגת בג"ץ', ששתי בקורות עליו (אחת שלי, אחת של "אדמה") זכו פה לעניין רב באחרונה, הספר הזה עוסק לא במחלוקות מרעישות עולם על עתיד המדינה אלא על תיקים אזרחיים, אפילו תביעות קטנות.

זה לכן ספר שיעורר פחות וויכוחים נסערים, אבל קהל הקוראים שימצא בו עניין הוא דווקא יותר גדול לדעתי. כי אין אף אזרח שלא ימצא, בין ארבעים וארבעה פרקי הספר, לפחות קומץ של מקרים שהוא בעצמו התנסה בהם: התחמקות מוכר מאחריות, משכיר דירה מתעלל, גירושין, צוואות, תרמית...

כמה מפסקי הדין הפתיעו אותי. הופתעתי שעל היתקלות בגזע עץ שבלט כמה סנטימטרים ממדרכה, מישהו זכה לפיצוי מעריית ירושלים. הופתעתי שנהג ששכח חומר נקוי צורב בארגז מכוניתו (חומר שבמרוצת כמה חודשים דלף וגרם כל מני נזקים), זכה לשיפוי מחברת הבטוח. הופתעתי שאדם המתחזה למקובל מסיר כישופים עלול לקבל גזר דין של שנים בבית סוהר. הופתעתי שבנק חייב לשמור על סודיות של אדם כלפי אשתו.

איסאק באבל, חיל הפרשים ועוד סיפורים (מהדורת 2002)

פרשיות על פרשים.

הרקע ההיסטורי הוא מלחמה בין רוסיה ופולין ב-1920. זה גם זה — עם ישן במדינה חדשה. רוסיה היא רוסיה הקומוניסטית שלוש שנים אחרי מיגור הצאר. פולין היא אחת המדינות שנוצרו, עם תום מלחמת העולם הראשונה, מהריסות האיפריות המנוצחות גרמניה, אוסטריה ורוסיה. הפולנים, שלא היו מרוצים עם הגבולות שהוקצו להם, פתחו במלחמה.

הכוח שנשלח לבלום את הפולנים היה ברובו קוזאקים. הקוזאקים (שאין להתבלבל ביניהם לבין העם שמולדתו היא קזחסטן) היו רוסים —רוסים כמו כל הרוסים, מלבד זאת שבמקום להיות צמיתים הם היוו מעין כת צבאית וכוח עלית. מבחינה צבאית, הקוזאקים במאה העשרים כבר לא היו מי יודע מה. אבל הם עוד הצטיינו באכזריות, שתייה, ורכיבה.

פיודור דוסטויבסקי, הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו

איזה כיף, דוסטויבסקי בלי רציחות ובלי מהפכנים חולי נפש. הדוסטויבסקי הקומיקאי שלא הכרתם.

בתור קומדיה, היא דומה בטמפרטורה שלה למחזות של צ'כוב: אצילים רוסים יושבים בסלון של בית אחוזה, מתפלספים וקושרים מזימות אלה נגד אלה תוך כדי שתיית הרבה תה. רק שהיא ארוכה מכל מחזותיו של צ'כוב ביחד, ולעניות דעתי זאת קומדיה שיש בה בדיחה אחת בלבד (אציל רוסי שכולם עובדים עליו).

אין ספק שהיה פה פער תרבותי; אילו הייתי רוסי, אולי הייתי מתגלגל בצחוק כל עמוד. לצערי, לא כך היה. מעכשיו, אני חוזר לדוסטויבסקי האמיתי, המגואל בדם.

ל.נ. טולסטוי, מבחר ספורים (סיפורים)

כל אוסף של סיפורי טולסטוי ומבחרו. בספר הזה תמצאו את אלה הסיפורים:

1 מותו של איוון איליץ
2 השטר המזויף
3 השטן
4 על שום מה?
5 לאחר נשף מחולות
6 קורניי ווסיליאב
7 אליושה "כד"
8 זמר בכפר
9 חכמת התינוקות
10 הדובה הגדולה
11 השבוי מקווקז
12 שלוש מיתות

במחילה מכם, לא את כולם קראתי. אבל הנה כמה מילים על אלה שכן.

מותו של איוון אייליץ:
תאור היפר-ראליסטי של מחלה ממארת.

השטר המזויף:
דומה ל"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי , אבל רק 70 עמודים במקום 700!

מיכאיל לרמונטוב, גיבור דורנו (2013)

הנה לך תופעה נדירה: ספר בעל מוניטין אדיר ("ספר מופת") שהכול אמורים לסגוד לו, שבכול זאת כיף לקרוא.

"גיבור דורינו" הוא גריגורי אלקסנדרוביץ' פצ'ורין, בן מפונק של האצולה הרוסית, המחפש (גם מוצא) אֶקשן מכול הסוגים בקווקז של ראשית המאה ה-19 הלא הוא מעין מערב פרוע רוסי.

הספר ברובו מורכב מארבע פרשיות בחיי פצ'ורין. תיהנו מכול אחת, אבל גם אין סיכוי שתתבלבלו ותחשבו אף לרגע שאתם צופים בקומדיה רומנטית או ווסטרן הוליוודי. הרי זה ספר רוסי, אז חייב להיות הרבה חטא ועונש וגאולה וטרגדיה. פצ'ורין הוא גיבור, אם בכלל, באופן דו-משמעי, בוא נגיד באופן שצריך אולי להיות רוסי כדי לחשוב שהוא גיבור בכלל.

ו. ס. נאיפול, עיקול בנהר (2002)

אם כבר השמצתי כהוגן ספר מופת — "לב האפלה" — אז אציע תחליף, עדיף בעיניי, לכול מי שצריך להעשיר את חייו עם רומן על הקונגו.

סלים הוא צעיר הודי מוסלמי, סוחר בן סוחרים מהתפוצה ההודית באפריקה. נוסע, בעקבות הזדמנות, לעיר בג'ונגל איפשהו עמוק עמוק בקונגו, המושבה הבלגית לשעבר שזה עתה זכתה בעצמאות. ושם הוא מתבסס ומתפרנס כשהוא מספק למקומיים מוצרי יסוד. תוך כדי נסיון לשרוד נוכח מצב בטחוני שנד בין תוהו ובוהו לבין שקט שביר.

כל יהודי יזדהה עם סלים. הרי מי הוא סלים אם לא הסבא רבא שלי, מן הסתם גם שלכם? זר. נסבל על ידי המקומיים במידה והוא מביא להם תועלת (קשרי מסחר, ידיעת קרוא וכתוב, מוכנות לסכן הון). מוגן, במקרה הטוב, בחסדי שליט בר חלוף. נחוש בכול זאת לחיות חיים נורמלים ככול האפשר: בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן.

ג'וזף קונרד, לב האפלה (1999)

"לב האפלה" הינה אחת מהיצירות המפורסמות ביותר בעולם האנגלו-סקסוני. קוראים אותה בתיכונים (או עושים כאילו). גם מי שלא קרא אותה יודע שמדובר בספר מופת המעיד על רשעת הקולוניליזם. הביטוי "heart of darkness" הוא נדוש כהוגן.

אם אתם מאלה שלא קראתם את "לב האפלה" אבל יודעים שזה ספר מופת, אז אם ברצונכם לשמור על ההתרשמות החיובית ההיא, הכי טוב לא לקרוא את הספר. כי הספר האמיתי — לעומת האגדה עליו — הוא בן כליים של קליקבייט ו"בגדי המלך החדשים".

תעודה לגבי רשעת הקולוניאליזם, אין. המחבר מתייחס למקומיים כאל בעלי חיים בקושי אנושיים. כשהם מתים, הוא מפגין יותר גועל מאשר רחמים ממש. הוא נוקב פעם אחר פעם במילה "nigger" שגם לפני 120 שנה (עת נכתב הספר) נחשבה לא יפה. הלבנים נתפשים לרוב לא כנבלים אלא כקורבנות (של המחלות הטרופיות). מקסימום, מטומטמים, אבל לא רשעים במיוחד.