עלאא אל-אסוואני, רפובליקת כאילו

מה אומרים על יצירה אמנותית שמעריכים אותה מאד אבל לא באופן שהאמן התכוון? אולי זה סימן היכר ליצירה אמנותית גדולה.

כוונת הסופר עלאא אל-אסוואני הייתה כנראה לרומם ולפאר את מחוללי המהפכה המצרית — זאת שבמסגרת "האביב הערבי" שהפילה את חוסני מוברכ ב-2011. אכן, חלק נכבד מ"רפובליקת כאילו" נשמע כמו דרשה פוליטית: מהפכנים ערכיים בעלי חזון נשגב מול משטר המגלם את הרוע המוחלט.

כך כתוב על אדם שקודם חסר לו כיוון בחיים חוץ מעישון חשיש וזיונים עם המשרתת:
"כיצד השתנה עד כדי כך, ומה הפך אותו לאדם חדש? אפשר לענות על כך במילה אחת: המהפכה."

עז אל-דין שוכרי פישר, כל השטויות האלה

זמן קצר אחרי תפישת השלטון במצרים בידי עבד אל-פתאח א-סיסי וריסוקו את מהפכת "האביב הערבי", בחור ובחורה נפגשים בקהיר. עולים לדירתה, משך יומיים מתעלסים כל כמה שעות כשבהפסקות מחליפים זכרונות על איך עברו המאורעות הסוערים של השנים הקודמות עליהם, על יקיריהם ועל מכריהם.

בין אותן דמויות יש שהצטרפו להפגנות המפורסמות של כיכר תחריר מיידית ומתוך להט מהפכני. יש שהצטרפו בהמשך מתוך רצון לנקום על מעשי ברוטליות מצד המשטר הנלחם במפגינים. יש ששנאו שינאה יוקדת את המשטר ובכל זאת התרחקו מההפגנות כי סברו שאין סיכוי למצריים אז למה למות סתם. ויש שנסחפו לתוך המערבולת כדי לחלץ את בני זוגם המתעקשים להצטרף להמון המפגין. אף אחד לא יוצא ללא סריטה.

אריק שלוסר, אומת המזון המהיר

האומה שבכותרת הלא היא זו של ארה"ב העתירה במסעדות מזון מהיר. אבל הספר רלוונטי גם לגבינו שכן נכון לשנת 2023 יש בישראל (לפי וויקיפדיה) מספר כזה של מאקדונלדסים המסתכם, לנפש, לכחצי מהמספר בארה"ב (228 מול 14146).

תעשיית המזון המהיר כוללת לא רק מסעדות אלא חוות בקר ותפוחי אדמה, מפעלים להכנת צ'יפס (טֻגָּנִים) קפואים, מפעלי טעמים וצבעים, בתי מטבחיים ואולפני פרסומת. תכונותיהם — בעיקר אחידות, יעילות וריכוז — משקפות לא מעט את צורכי אותן מסעדות. ובכל אלה דן הספר, די לעומק ותמיד בצורה מעניינת.

אריאל הורוביץ, טובי בנינו

מבט לכמה עולמות שהיו זרים לי: עתונות, חיי חברה במגזר הדתי-לאומי-מתנחל, והמאחורי-הקלעים במפלגה פוליטית.

במרכז, שלושה דורות של משפחת לאופר. הסבא מנחם: עסקן וותיק של מעין מפד"ל, הגיע רחוק — מנכ"ל משרד החינוך, יושב ראש המפלגה — אבל לא רחוק עד כמה שרצה. הבן יואב אף הוא מוצלח — עורך (אבל לא עורך ראשי אלא מספר 2) של עיתון דתי-לאומי — וכמו אביו שואף ליותר. והנכד איתן, שבניגוד לאביו וסבו אפשר לומר עליו שהוא כן הגיע לפסגת מקצועו, רק לא במקצוע הנכון: איתן הוא מלך הסמים של השומרון.

גיא חזות, צבא ההיי־טק וצבא הפרשים

ספר ביקורתי על כשירות חילות השדה של צה"ל. נראה שהספר היה מוכן לדפוס זמן קצר לפני ה-7.10.23 ואז הושהה עד שיתווסף לו אפילוג.

"צבא הפרשים" זה כינוי המחבר לצבא היבשה שלנו. הרמז הוא לחיל הפרשים הפולני ב-1939: אמיץ ובעל עבר מפואר, אבל כבר לא מתאים לאתגרי היום. (אגב, לפי וויקיפדיה הסיפור על פרשים פולנים שכביכול הסתערו על טנקים גרמנים אינו מדויק.)

ובכן: "צבא הפרשים, וצבא ההיי-טק", כשהטיעון העיקרי הוא שצבא היבשה נקלע למעגל קסמים. ככל שצבא ההיי-טק מתקדם ומשיג הישגים מזהירים (יירוט טילים, איסוף מודעין וחיסולים ממוקדים ע"י כטב"מים, מלחמת סייבר), כך שוקע מונוטין צבא היבשה. שוקע אותו מוניטין, מתקשה צבא היבשה לגיס כוח אדם איכותי, מה שפוגע בכשירות, מה שגורם למטכ"ל להסתמך פחות על צבא היבשה (למשל, לא להכניס אותו לעזה בסבבי הלחימה מאז 2014), מה שמעלה עוד יותר את המוניטין של צבא ההיי-טק. מעגל קסמים.

איציק קרומבי, כשהחרדים יהיו רוב

ספר נדיר מאת אינסיידר המתייחס בהבנה ובאהדה לכל צדי המתרס. איציק קרומבי הינו חרדי לכל דבר. גר בכפר חב"ד, בוגר מערכת החינוך החרדית, כנ"ל ילדיו אחריו: לימודי קודש משחר עד ערב, מס שפתיים ללימודי ליבה. משוכנע שביטחון ישראל תלוי לא פחות באלה ש"תורתם אומנותם" מאשר בחיילי צה"ל. לשירות צבאי משלו אין איזכור.

ואף על פי כן: הוא רוצה לראות יותר גברים חרדים בשוק העבודה ובצה"ל. רוצה בתגבור לימודי ליבה ב"חיידרים" ובישיבות. מדבר על "אי-שוויון בנטל" בין החרדים לבין יתר אזרחי ישראל. יש לו פתרונות ולהם מוקדש חצי הספר. בעצמו מנהל תכניות להכשרת חרדים להייטק ולעסקים אינטרנטים.

גיל סמסונוב, הבגינים

"אינני מתיימר להיות אובייקטיבי": כך כותב גיל סמסונוב בהקדמה. סמסונוב, יליד 1957, בנו של מפקד הלח"י בזכרון יעקב, אינו היסטוריון על תקן מלא. במקצועו הוא פרסומאי ויועץ פוליטי.

אבל בארבעים השנים האחרונות הוא הקדיש לא מעט זמן (בין היתר, תואר שלישי בהיסטוריה) למפעל שמטרתו להנגיש לנו את הסיפור, שלדעתו לא סופר כראוי (כשסופר בכלל) של הציונות הרוויזיוניסטית והמחתרות על דורותיהן. התוצאה היא שני ספרים. הראשון, "הנסיכים" (כינרת 2015), עסק בדור השני — ציפי לבני, בני בגין וכו'. "הבניגים" זה על דור האבות.