אברהם ב. יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

סיפור אהבה מוזר על אדם שמתאהב באישה מתה. או בעצם אולי רק בעיניים "הטטאריות" שלה כשהוא גם מגלה עניין הומוארוטי בבנה בן החמש עשרה. ואולי, נוסף על המוזר יש גם משהו יותר שגרתי והוא המשיכה לאישה האקזוטית ובפרט של היהודי לשיקס'ה. (כנראה שלא.ב.יהושע אמנם יש קבעון לגבי נשים אקסוטיות. הינה, מספרו "מסע אל תום האלף": "בעצמות לחייה המוגבהות, ובעיני הפנינים הבהירות שלה, סימנים של יופי זר ומוזר, שמזכיר אולי יופיו של כלב או שועל לבן ונאה. והרי מי יודע, ממשיך בן־עטר להרהר עכשיו בשחוק פנימי, אם לא מבעבעת בתוך החסידות שלה גם טיפה מדמם של ויקינגים או סאקסונים פראיי...")

אלי עמיר, תרנגול כפרות

יש פה שלוש תימות עיקריות.

1. מפגש בין תרבויות — הקיבוץ הסוציאליסטי-המהפכני מחד, עולים מסורתיים עירקיים מאידך.

בשליש הראשון של הספר יש, לטעמי, יותר מדי מרדנות ילדותית. אבל אז מתחיל הגיבור נורי להכיר בכמה חברי קיבוץ שיש להם סיפורים מעניינים. ויש קטע חזק כשנורי מתארח אצל משפחה במעברה.

2. מאבק פנימי אצל נורי להיקלט במודרנה (המושכת מאד) הקיבוצית, אבל גם לשמור אמונים למשפחתו ולאורח חייה.

העלילה נמשכת שנתיים. בשנתיים האלה, נורי מתבגר ומגיע להערכה נבונה את שני העולמות שלו.

טום וולף, הצוות המובחר

"הצוות המובחר" מתייחס לאותם טייסים ששברו לראשונה את מחסום הקול, ולאלה שאחר כך טסו לחלל כאסטרונאוטים.

אם תקראו את הספר הזה, תלמדו הרבה לגבי הצד הטכני. אבל הדגש הכללי הוא על הצד האנושי.

הצד האנושי הוא התרבות המיוחדת של האליטה שבין הטייסים: על אמונה שטייס ממש טוב לעולם לא יתרסק; על איך הם תמיד מודדים אחד את השני על פי דירוג לגבי היוקרה של תפקיד זה או אחר; על משיכתם, בזמנם החופשי, ל"שתייה, נהיגה, ושתייה ונהיגה"; ועל נחלת נשותיהם שהיא לרוב חרדה ותיסכול.

אלה הם "הצוות המובחר". תכונותיהם כטייסי-על מסתכמים בכותרת האנגלית של הספר:

אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח שעשהאל מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש טרמפ על ברברה טוכמן).

זה נשאר ספר דעתני למדי. והדעה הרווחת בו, היא שהאסונות הגדולים שפקדו את עמנו — מחורבן ממלכת ישראל, והלאה דרך חורבן שני בתי המקדש — באו עלינו כתוצאה מחוסר סולידריות בתוך עם ישראל. אילו ידע שבט אפרים להתנהג בכבוד כלפי השבטים החלשים ראובן, גד ומנשה; אילו היו חוברים יחד אפרים ויהודה בעת סכנה מהצפון; אילולא הסתכסכנו עד כדי הזמנת צבא רומה להתערב ביריבויות סביב הכהונה; אילולא נסחפנו אחרי קיצונים לאומנים...

אהרן מגד, חדוה ואני

קצת מטעה, מה שכתוב על העטיפה: חדווה ואני זה לא בדיוק "סיפור סאטירי". יותר נכון להגיד עליו שהוא פארסה, לפחות בתחילתו.

שלומיק, כשאנו עושים אתו היכרות, הוא אדם שאין לו לכאורה לא שאיפות גם לא דעות גם לא רצון כלשהו להתנגד לתכתיבים שבאים מאישתו (היא חדווה) ומהוריה. שלומיק הוא סמרטוט גמור, כשחדווה והוריה, לעומתו, הם רודנים במידה כזאת שמביאה את הקורא לידי אחת משתי מסקנות: או שהספר הזה הוא יצירה חובבנית של אהרן מגד בראשית דרכו, או שמגד כבר ידע היטב את מלאכתו אבל התכוון לכתוב פארסה.

אשר קרביץ, קלמן קימרלינג

בניגוד לדעת הרוב פה, בעיניי קלמן קימרלינג הוא הטוב משלושת הרומנים של אשר קרביץ. וזאת ללא שום כוונה להשמיץ את הכלב היהודי גם לא את מוסטפה רבינוביץ, כי גם אלה טובים! בואו נגיד שקלמן הוא...יותר מלוטש.

צדו החזק ביותר הוא הדמויות. תזיז הצידה את הזרקור מקלמן, ועדיין נשאר לך ספר סביר על פרומי, הרבנית רפפורט, אייזנמנגר, פרץ פיצקוביץ, אסטריד וכו'. אפילו גרגור, הגוי של שבת, שכלל אינו מופיע על הבמה, מעורר סקרנות ואמפתיה.

מה אשר לעלילה עצמה: זה ספר בלשים, אינני חסיד של ספרי בלשים אז ידעו אחרים טוב ממני להביע דעה על הצד הטכני, אבל לעניות דעתי, העלילה מעניינת, כשזרועים בה כמה חידות ומבוים סתומים כך שלא נחשתי את האמת עד שממש התקרבתי לסוף, והסיפור נראה לי עקבי ולוגי.

טום וולף, חוזרים אל הדם

חושבים על חופשה בארה"ב? אז תזרקו את המדריכים הצבעוניים לקניון הגדול, מפל ניאגרה ודיזנילאנד. במקומם, תקראו טום וולף.

יש סיפור שהאמריקאים מספרים על עצמם, והוא שמקור כוחם הוא בזה שהם שילוב בין אומות רבות. שכול אחת תורמת ממעלותיה לכור היתוך אחד ומפואר. מה אשר לתכונותיהם הפחות סימפטיות וליריבויות מארצות מוצאם: לפי הסיפור הסטנדרטי, את אלה משאירים מאחור, או שוכחים בערוב הימים.

נו, זה לא גם מה שקרה? היום לא אכפת לאף אחד אם אתה איטלקי או אירי או פולני או גרמני, אם אתה קתולי או פרוטסטנטי או אפילו יהודי. זה לא היה בדיוק ככה כשגדלתי, בשנות ה-60, ודור אחד לפנַי זה לגמרי לא היה ככה. המגמה הכללית, לפחות, היא חיובית.