יובל שטייניץ, הקרב על הגז

שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מספר על מלחמתו בתעשיית הגז, בחברי כנסת יריבים, בבג"ץ, בתקשורת ובמי לא, למען טובת העם (כתפיסתו). הנימה הכללית היא של סנגוריה על עצמו. הוא הרי הסתכסך עם הרבה אנשים, ובין כה וכה הקריירה שלו די נפלה קרבן במלחמה ההיא.

העניין הוא כזה. חברה ישראלית, בשותפות עם חברה אמריקאית, משקיעה הרבה כסף בחיפוש אחר מאגר גז תת-ימי — מאגר שאולי קיים ואולי לא. בקיצור הם נוטלים סיכון גדול. ונוטלים אותו בעקבות חישוב עלות-תועלת שלוקח בחשבון את מערך המסים הקיים.

ההימור מצליח בגדול. ואז מתעורר שר האוצר יובל שטייניץ שבעצם מגיע לה למדינה נתח יותר גדול מן העוגה הזאת. על זה נפתחת המלחמה. הייזם קורא תיגר על "מיסוי רטרואקטיווי". הוא מגייס לצידו את שר האנרגיה, לוביסטים בארץ ומחוצה לה (כולל נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון), גם עותר לבג"ץ. שטייניץ מתעקש; אלה משאבי הטבע של עם ישראל לכן מגיע לו לעם...יותר.

ג'ושוע כהן, הנתניהוז

היסטוריון יהודי-אמריקאי בשם רוּבֶּן בלום (שם בדוי) ממכללת קורבין (שם בדוי), נשוי לאידית (שם בדוי) ואב לג'ודי (שם בדוי), מתבקש לארח בביתו היסטוריון ישראלי המחפש מישרת מרצה. האורח, כך מתברר חיש מהר, הוא איש מדנים קטנוני, פלצן, שקרן, גס רוח, חוקר לא יוצלח בעל מחקרים חסרי ערך. וכאילו זה לא מספיק, הוא מגיע — בניגוד לנוהלים ולהזמנה — יחד עם אישתו גסת הרוח ושלושת בניהם שלוחי הרסן.

משפחת בלום והמכללה הם, כאמור, שמות בדוים. אנשי סגל המכללה ובעלי תפקידים זוטרים אחרים בספר, גם הם בדוים. אבל לעומת כל הבדיות האלה האורחים נקראים: בן ציון, צילה, יונתן, בנימין ועדו נתניהו!

סטיבן לוויט, פריקונומיקס

ספר מאכזב, אבל פה ושם מעניין. גם דורש ידע רב (או לחליפין סקרנות רבה) על אקטואליה אמריקאית (בעיקר בנושא של פשע רחוב).

מאכזב, איך? ניקח לדוגמה פרק 1, "מה משותף בין מורים לבין מתאבקי סומו?" תשובה: אלה אף אלה נתפסו במעשי רמייה. פששש. עוד דוגמה: פרק 2, "מה בין הַקּוּ קְלַקְס קְלַן לבין סוכני נדל"ן?" תשובה: אלה אף אלה כוחם בידע סודי. נו באמת, איך אומרים בעברית "קליקבייט"? באותה רוח אני יכול לשאול, מה משותף בין קנגרו ובין קרנף, ולציין אחרי הרבה טררם שלשניהם יש חוש ריח.

אבל מעבר לתרגיל השיווקי המסריח, יש פה ושם דברי טעם. הקטע על סוכני נדל"ן הוא טוב, ועשוי לעניין גם את הציבור הישראלי (על אף ההבדלים בין כללי התפקוד של סוכנים אלה בארה"ב ובישראל, וארחיב על זה בהמשך). סוכן מתפרנס לפי אחוז ממחיר המכר, לכן יש לו אינטרס למקסם את המחיר שאתה, בתור מוכר, מקבל, נכון? לא נכון: יותר חשוב לסוכן לסגור מהר את העיסקה שלך ולעבור לעיסקה הבאה. והספר מביא ראיות לכך שסוכני נדל"ן, כשהם מוכרים את בתיהם הם, מוכרים אותם במחיר יותר גבוה ואחרי תקופת המתנה יותר ארוכה.

רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22

אלה קורות משפחתו של המחבר, מתחילת המאה העשרים ועד סיומה. ובמימד אחר, מדובר בהתמרה מלהיות יהודים, ליהודים גרמנים, ליֶקים, לצברים.

יש פרקים טובים, ופרקים טובים פחות. באופן כללי, איכות החומר משתנה ביחס הפוך עם מידת ידיעותיו של המחבר לגבי הדמויות והאירועים. כי אז הוא נאלץ למלא עובדות ולהמציא קטעי שיחה, והוא הרי סופר מוכשר. הקטע החזק ביותר הוא רגעיהם האחרונים של זוג אמיד לפני הגירוש מזרחה. כמו כן, נסיעה לשטעטל פולני ב-1903, מפגש בין צעיר מודרני מאד "גרמני" עם קהילה יהודית מסורתית בליטה, קשיי מחייה של פליט בפריז.

בני מוריס, 1948

אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.

בוריס זיידמן, שפה שסועה

אדם בן 32 יוצא לטיול בצרפת עם החברה שלו. כל עשרה עמודים הוא רואה משהו — מהגרים ערבים, מצבת זכרון לשואה, בנייני מגורים סגנון עמידר, כפר, שמיים, עננים — ובעשרת העמודים הבאים הוא מפליג בהרהורים על מה זה מזכיר לו מישראל, משירות בטחון בשטחים, ומילדותו בברית המועצות. בעיקר מילדותו זו, ותמיד על איך שדבר זה או אחר נופל ממקבילו הרוסי. הוא מכונס בהגיגים אלה במידה כזאת שהוא בקושי מתַקשר עם החברה, ולא בכלל עם המקומיים.

ובכן, ספר מייגע. מלודרמטי. וגם מגוחך; נוסטלגיה מתקתקה כזאת מתאימה (אם בכלל) לאדם זקן, לא לבן 32. בא לי, מדי פעם, לתפוס אותו בכתפיים, לנער אותו חזק, לתת לו שתי סטירות כמו ש(בסרטים) נותנים לשיכור, ולהזכיר לו: יא מטומטם, אתה צעיר ובריא, ואתה מטייל בחו"ל עם חתיכונת. לפחות תדבר איתה במקום לבהות דרך החלון ולשקוע בגעגועים לרוסיה קיבינימט! החברה בעצמה מאבחנת אותו (על עמוד 234): "אין לך מונופול על אבדן בית ומולדת ונוסטלגיה... רק על ההתבכיינות התמידית על אבדנם."

ישי שריד, חקירתו של סרן ארז

מסכים עם אלה שכתבו לפני, ובמיוחד עם יוסי נינוה בכתבו "קיוויתי בתוך תוכי, שרק לא יסתיים כך".

אוסיף רק שהצד החזק ביותר הוא סיפורי האהבה, כל אחד מועד לכשלון, מונע מאשליה, מאי-הבנה, מטפשות ילדותית, מדיבוק המיוחד לו.

ובין כל הדמויות המיוסרות האלה, המעניין והמפותח ביותר הוא החוקר עצמו (למרות שהוא נשאר עלום שם משום מה). בהתחלה מתקבל רושם שהוא לוזר ועצלן. אבל אט אט רואים שהרבה אנשים רוחשים לו כבוד. ומצטברות סיבות שגם אנחנו נעריך אותו, לפחות על הצד המקצועי. אבל (לקראת הסוף) הוא גם עושה מעשה נקמה אכזר (על עלבון קטנוני), כך שבסוף אני די סלדתי ממנו.