יובל בלומברג, מלכודת אוסלו

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקטיוויות. אמנם הוא מרמז להתגברות הפיגועים ודן בהשפעתם על דעת הקהל, אבל הוא עושה את זה בסיגנון די קר כמו היה כתב של הניו יורק טיימס. אבל הרושם היה זמני. בתום אותם פרקים של היסטוריה ליניארית הוא חוזר לפיגועים בפרק ("מלאכת המוות") מוקדש כולו לפיגועים.

אורי רדלר, לו

יש בפיזיקה קוואנטית סברה לפיה בכל רגע מתפצל היקום לאינסוף תת-יקומים, כל אחד מתאים למימושה של אפשרות זו או אחרת מתוך אינסוף האפשרויות. ובכן הספר הזה חוקר יקום שנולד ב-1951 עקב תבוסת בן גוריון ומפא"י בבחירות לכנסת השנייה. מנצחים הציונים הכלליים, תודות לאי-שביעות רצון ממדיניות הצנע וממסע בחירות מבריק של אדם שמעולם לא התקיים ביקום שלנו. נא להכיר: ראש ממשלת ישראל אריה שיינהויז.

מאותה נקודה מתפתחת היסטוריה מאד חלופית של מדינת ישראל. (אל דאגה, אנחנו עדיין קיימים בסוף הסיפור בסביבות 2018). קיימים?? לא סתם קיימים אלא פורחים. לשנים עשר מיליון הישראלים יש שלושה שדות תעופה בינלאומיים, שתי "תעלות הימים", תמ"ג לנפש גדול מזה של ארה"ב, לירה (זוכרים אותה?) שתודות ליציבות ערכה נהיית בינתיים מטבע רזרווה בינלאומי, שווה שלושה דולר. ערביי הארץ שקטים ומרוצים, המדינות השכנות (כולל "פלסטין") פורחות גם הן ומזמן שכחו מלעשות לנו בעיות. החרדים מתפרנסים בכבוד, לא מקבלים גרוש (כשלירה שווה $3 גרוש זה לא סתם ביטוי) מקופת המדינה. ביבי נתניהו לא מתקרב לפוליטיקה, נהיה אייל תעשיית רהיטים במקום.

סטיבן פינקר, האינסטינקט הלשוני

נתחיל עם המילה "אינסטינקט" שבכותרת כי הבחירה במילה "אינסטינקט" דווקא, ולא "יכולת" או "כישור", מובילה ישר לליבת העניין. והיא ששפת בני אדם היא שונה מהותית ממטמטיקה, הנדסה או שחמט. אלה תופעות לוואי של האינטליגנציה הכללית שלנו, בעוד יכולתינו ללמוד ולהשתמש בלשון היא — אינסטינקט.

הכל כך למה? קודם כל, כי כל אחד (למעט מספר קטן של בעלי מום מולד) מצליח ללמוד את שפת אמו בצורה כמעט מושלמת ועוד בגיל צעיר מאד.

שנית, מסתבר שעמים פרימיטיווים, כאלה שלא המציאו מטמטיקה ואפילו לא את הגלגל, מדברים שפות שאינן "פרימיטיוויות" כלל; חוץ מהעדר מונחים טכנים דוגמת "כור גרעיני", הלשונות של שבטי האמאזון ניחנות בלא פחות שיכלול דיקדוקי מאשר אנגלית או רוסית.

עלאא אל-אסוואני, רפובליקת כאילו

מה אומרים על יצירה אמנותית שמעריכים אותה מאד אבל לא באופן שהאמן התכוון? אולי זה סימן היכר ליצירה אמנותית גדולה.

כוונת הסופר עלאא אל-אסוואני הייתה כנראה לרומם ולפאר את מחוללי המהפכה המצרית — זאת שבמסגרת "האביב הערבי" שהפילה את חוסני מוברכ ב-2011. אכן, חלק נכבד מ"רפובליקת כאילו" נשמע כמו דרשה פוליטית: מהפכנים ערכיים בעלי חזון נשגב מול משטר המגלם את הרוע המוחלט.

כך כתוב על אדם שקודם חסר לו כיוון בחיים חוץ מעישון חשיש וזיונים עם המשרתת:
"כיצד השתנה עד כדי כך, ומה הפך אותו לאדם חדש? אפשר לענות על כך במילה אחת: המהפכה."

עז אל-דין שוכרי פישר, כל השטויות האלה

זמן קצר אחרי תפישת השלטון במצרים בידי עבד אל-פתאח א-סיסי וריסוקו את מהפכת "האביב הערבי", בחור ובחורה נפגשים בקהיר. עולים לדירתה, משך יומיים מתעלסים כל כמה שעות כשבהפסקות מחליפים זכרונות על איך עברו המאורעות הסוערים של השנים הקודמות עליהם, על יקיריהם ועל מכריהם.

בין אותן דמויות יש שהצטרפו להפגנות המפורסמות של כיכר תחריר מיידית ומתוך להט מהפכני. יש שהצטרפו בהמשך מתוך רצון לנקום על מעשי ברוטליות מצד המשטר הנלחם במפגינים. יש ששנאו שינאה יוקדת את המשטר ובכל זאת התרחקו מההפגנות כי סברו שאין סיכוי למצריים אז למה למות סתם. ויש שנסחפו לתוך המערבולת כדי לחלץ את בני זוגם המתעקשים להצטרף להמון המפגין. אף אחד לא יוצא ללא סריטה.

אריק שלוסר, אומת המזון המהיר

האומה שבכותרת הלא היא זו של ארה"ב העתירה במסעדות מזון מהיר. אבל הספר רלוונטי גם לגבינו שכן נכון לשנת 2023 יש בישראל (לפי וויקיפדיה) מספר כזה של מאקדונלדסים המסתכם, לנפש, לכחצי מהמספר בארה"ב (228 מול 14146).

תעשיית המזון המהיר כוללת לא רק מסעדות אלא חוות בקר ותפוחי אדמה, מפעלים להכנת צ'יפס (טֻגָּנִים) קפואים, מפעלי טעמים וצבעים, בתי מטבחיים ואולפני פרסומת. תכונותיהם — בעיקר אחידות, יעילות וריכוז — משקפות לא מעט את צורכי אותן מסעדות. ובכל אלה דן הספר, די לעומק ותמיד בצורה מעניינת.

אריאל הורוביץ, טובי בנינו

מבט לכמה עולמות שהיו זרים לי: עתונות, חיי חברה במגזר הדתי-לאומי-מתנחל, והמאחורי-הקלעים במפלגה פוליטית.

במרכז, שלושה דורות של משפחת לאופר. הסבא מנחם: עסקן וותיק של מעין מפד"ל, הגיע רחוק — מנכ"ל משרד החינוך, יושב ראש המפלגה — אבל לא רחוק עד כמה שרצה. הבן יואב אף הוא מוצלח — עורך (אבל לא עורך ראשי אלא מספר 2) של עיתון דתי-לאומי — וכמו אביו שואף ליותר. והנכד איתן, שבניגוד לאביו וסבו אפשר לומר עליו שהוא כן הגיע לפסגת מקצועו, רק לא במקצוע הנכון: איתן הוא מלך הסמים של השומרון.