גדי טאוב, מחבר ספרי ילדים, מנחה טלוויזיה, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, דמות פופולרית ביו-טיוב, ובעל טור בעיתון הארץ, בא להציע מסגרת פוליטית מעודכנת. ימין-שמאל, כך הוא טוען, כבר אינו משקף נאמנות את מערך הכוחות, לא בישראל ולא בעולם המערבי. ההבחנה הנכונה יותר היא נייחים-ניידים.
מה זה נייחים ומה זה ניידים מוגדר יפה בסקירה הרשמית לעיל, ובכן אין טעם שאחזור עליה. מי שמעוניין, שיקרא את אותה סקירה, ואז אולי יחזור לכאן כדי לקרוא מה יש לי להוסיף.
(ברוכים הבאים בחזרה.) אז הנה מה יש לי להוסיף. לדעתי, אין כל כך ניידים של ממש. מקסימום יש כאלה שחושבים שהם ניידים. שופט בית המשפט העליון אינו נייד. אין ארץ אחרת שתעניק לו מעמד של שופט עליון, מן הסתם גם לא תחתון. עורך או סופר אצל עיתון הארץ גם לא; מעטים מהם שולטים בשפה אחרת במידה הדרושה שלא לדבר על היכרות תרבותית. כנ"ל רוב הפרופסורים, שחקני הקולנוע ושאר אנשי הרוח שלנו. הכי ניידים הם דווקא פועלים פשוטים, שנכסם העיקרי הוא גב חזק. אוסף אשפה ישראלי, לו יכול היה להגר לארה"ב, היה משתלב די בקלות ומרוויח פעמיים יותר.
מצב ה"ניידים" בארה"ב פגיע אפילו יותר. את גוגל ואת פייסבוק היו מפרקים על סעיף של הגבל תחרות אילולא נאמנותה של המפלגה הרפובליקנית לקדושת הקניין הפרטי. זאת ועוד: מרק צוקרברג, (בעליה של פייסבוק) אינו רק איש עסקים אלא גם בן אדם. ובתור שכזה, בארה"ב ניתנת לו אפשרות לגור ברחוב רגיל בעיר נחמדה בקליפורניה, בלי צורך לגדר תיל דוקרני ובפלוגה של שומרי ראש, והוא יכול לטייל בערב עם אישתו, בבטחון. הוא יכול לנסוע מתי שבא לו לביתו האחר על האגם טאהו בלי לחשוש משודדי דרכים או ממחסומי מיליציות. הוא גם נהנה מזה שפשוטי העם בארצו מסמפטים את היהודים גם מאמינים, פחות או יותר, בצידקת המערכת שאפשרה לו להתעשר. לאייל הון במקסיקו או בברזיל אין חיים כאלה.
ובחזרה לספר של גדי טאוב. אני חולק על המסגרת הכללית של "ניידים ונייחים". עם זאת, אני רואה את הספר כאוסף של חמישה מאמרים מעניינים וקולעים, ובכן לדעתי כדאי מאד לקרואו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה