על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.
לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה).
לכידת אדולף אייכמן מסופרת מפי אדם (שוב, אני חושב, בדוי לגמרי) היוצא לַפעולה כשהוא חושב שלא את אייכמן אלא את הד"ר מֶנגלה, שבו התעלל ואת אחיו התאום רצח, הולכים ללכוד.
פרקים אחדים (בערך שלושה) עוסקים ביוסי שריד עצמו — יוסי הילד, יוסי העתונאי הצעיר, יוסי היח"צן של חברי כנסת — ועוד כמה פרקים על בני משפחתו, כשברקע עוברים, וזוכים לפרשנותו חדת הלשון של יוסי שריד המוכר לכולנו, האירועים והמחלוקות של התקופה.
מי שכבר בקיא בתקופה (1948-1967) יוכל לקרוא את כל הספר ברצף ולהשתעשע מתכונותיו הספרותיות המרשימות. אני, שפרשת לבון הייתה בשבילי בגדר "ערפילית לבון", ומושג לא היה לי לא על ישראל בר ולא על יוסי שוחמכר ולא על ברית קנאים, קפצתי כל כמה עמודים לוויקיפדיה ובסופו של דבר מלאתי חסרים בהשכלתי — בנוסף לתענוג הספרותי גרידא.
נתתי לספר רק ארבעה כוכבים וזאת על עודף הציניות שבו. אפשר לומר, הציניות מבעבעת מכל נקבובית במידה כזאת שאילו ידעתי אפילו פחות, הייתי משער שמדינת ישראל כולה טעות אחת איומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה