ספר עצוב על אישה (להלן: לאה) שחייה רצף של בחירות אומללות. פה ושם היא מסיקה מסקנות נכונות, אבל לרוב היא חוזרת על אותו סוג של טעויות — בין אם בגלל אופיה האופטימי מדי, בין בגלל צדקנות, חמדנות, ולעתים סתם טיפשות. מאחר שזה נכון לגבי כולנו במידה זאת או אחרת, הספר מעורר מחשבה ולא רק רחמים.
אותן בחירות אומללות ניתן לעשות בכל מקום. אבל היותן ממוקמות בארה"ב מוסיף עניין. געגועים לארץ. רגש אשמה כלפי ההורים שנשארו מאחור. עצב על כל מה שמפספסים ילדיה — השפה העברית, תנועות נוער, ו(כדבריה)
"מה זה לגדול בארץ שכולה שלך".
על הקטע של "מה זה לגדול בארץ שכולה שלך", חשבתי ארוכות. מחד, זה מעיד על חוסר הבנה אצל לאה. יהודי אמריקאי מרגיש לגמרי בבית שם והיה מתקומם מקביעה כאילו ארה"ב היא "שלו" במידה פחותה כלשהי. מאידך, לאה צודקת: גורל ארה"ב אינו בידי יהודיה כפי שגורלה של מדינת ישראל אכן מצוי בידי אזרחיה היהודים.
אבל די עם פילוסופיה. התרשמתי גם מהסיגנון והמבנה. הספר (כמעט) כולו בנוי ממכתבים שלאה שולחת מדי שנה. נמענות המכתבים הן חברותיה בארץ. אבל בעצם כולן, חוץ מאחת, אינן חברותיה אלא יותר נכון מזלזלותיה-מקנאותיה-מבזותיה. להן היא מתפארת (במידה ויש לה על מה להתפאר, למשל לינה במלון פאר) ומטייחת. לַאחת שהיא רואה כחברה ממש היא כותבת את האמת העגומה. למשל "התחלתי בעבודה חדשה" במכתב לקבוצה, ואילו לחברת הנפש "פוטרתי כי התעסקתי עם בעלה של הבוסית." אם זה נשמע מצחיק זה לא. ספר מדכדך. אבל כדאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה