עמוס הראל, 6:29 (שש עשרים ותשע)

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

נוה דרומי, פרחים בקנה

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

יוחנן אליחי, לדבר ערבית [חלק א']

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

יובל שטייניץ, הזמנה לפילוסופיה - מהדורה חגיגית ומורחבת

שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).

האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?

אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.

אוריה שביט, שחר של יום ישן

זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.

דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.

אוריה שביט, מלחמת היהודים

אינני נוהג לקרוא ספרי עיון כמו שאני קורא רומנים, עמוד-עמוד מההתחלה עד הסוף. אני מנסה קודם לעצב לעצמי תמונה כללית: לאן חותר הספר, ואיך הוא בנוי. מתחיל עם תוכן העניינים כמובן, אחר כך קורא פסקה פה ושם, במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה של כל פרק. אחר כך, אם אני עוד מעוניין, אחזור לסבבים מעמיקים יותר. ספר עיון כדאי לקרוא תוך כדי חיפוש תשובות לשאלות שצצות בזמן הקריאה. זה נקרא "קריאה פעילה" ב-
How to Read a Book
של
Mortimer Adler
ו-
Charles van Doren.

אחרי השלבים האלה, דעתי על הספר הזה הייתה שהוא קצת מפוזר, כמו דומה לאוסף מאמרים. פרק אחד דן בשאלה, מה יותר משפיע על העמדות הפוליטיות שלנו, ההשתייכות העדתית, או מידת הדתיות? משם הוא עובר לפרק על ההתקרבות ההדרגתית בין הימין הפוליטי לבין המפלגות הדתיות שבעשורים הראשונים היו יותר ביוולנטיות ועכשיו כבר קשה לדמיין אותן בקואליציה שמאלית. פרק אחר דן במה שהסופר רואה כזכויות היתר של המגזר החרדי. עוד פרק מתחיל בשיעור על הגותם של הרצל, פינסקר, אחד העם ואליעזר בן יהודה. (את הפרק הזה קראתי פעמיים כי בזמן האחרון אני מתעניין בראשית הציונות ובקרוב אייגע אתכם עם הביקורת הראשונה באתר הזה אי פעם על "על פרשת דרכים" של אחד העם.)

יותר יהודי ממך, אלקס ריף

ספר מעניין, הגם מגמתי, על תלאות העלייה הרוסית מול רשויות מדינתנו. 

לגבי "מיהו יהודי", עולי רוסיה (אוקראינה, בלרוס, ברה"מ לשעבר...) עומדים מול שתי מערכות. האחת, המדינית, קובעת על מי חל חוק השבות. כאן הקריטריון די מתירני; זכאי לחוק השבות אפילו מי שנשואה לנכד של יהודי. המערכת השנייה, הלא היא הממסד הרבני, יחסית מחמירה. יותר פשוט להתיישב כאן, מאשר להתחתן או להיקבר. 

דמיינתי את עצמי בנעלי אותם עולים — במידות שונות של הצלחה. 

מקרה אחד ברור לחלוטין. יש אנשים שגדלו בבית יהודי, חוו אנטישמיות על בשרם, שמעו מכל ארבעת הסבים על השטייטל ועל זוועות השואה: אלה אנשים שבעיניהם יהדותם מובנת מאליה. אותם אנשים אולי עלו לארץ בלי בעייה. אבל שנים אחר כך הם רוצים להתחתן ונדרש מהם שוב להוכיח שהם יהודים. תביאו שטר כתובה של ההורים, תביאו צילומי מצבות, תביאו את הסבים שנראה איך הם מדברים יידיש... אלא שכתובה לא הוציאו בגלל פחד מהתנכלות השלטון, המצבות מזמן מוחזרו לבלטות בכיכר העיר, והסבים כבר אינם. אז טבעי לחשוב, "מי אתה, שחי כטפיל על המסים ועל השירות הצבאי שלי, לחרוץ אם אני מספיק יהודי?"

django experiment

activate django site

מאיר דויטש, בדואיסטן

"בדואיסטן" הוא כינוי המחבר למעין מדינה בתוך המדינה. פרטים כאלה שזוכים לסיקור רב בתקשורת, כבר היו ידועים לי -- פרוטקשן, נסיעה פרועה בכבישים, גנבות אמל"ח מצה"ל, התיישבות על אדמות המדינה, שימוש רשלני בנשק. הספר חידש לי בעיקר באותם תחומים שזוכים לפחות הצפה בתקשורת -- אבל לא פחות מעניינים.

אחד מהם הוא הפוליגמיה, דבר שידעתי כמובן על קיומו, אבל לא הבנתי את השלכותיו מעבר מהפן המוסרי (שבעצמו לא כל כך מעניין אותי). 

הפוליגמיה, מתברר, מביאה ל"פלסטיניזציה" של הבדואים. בעוד האישה הראשונה בדרך כלל מגיעה מהשבט, השנייה (והלאה...) עשויה מאד להיות מיובאת מהשטחים.

סטפן (שטפן) צווייג, נובלת שחמט

לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).

לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.

ה.ג'. וולס, העולם שוחרר מכבליו

נא להכיר את האח הגדול של האח הגדול. "העולם שוחרר מכבליו" מזכיר מאד את "1984" של ג'ורג' אורוול שהופיע שלושים שנה אחרי. כמו ב"1984", יש מלחמה עולמית שבעקבותיה העולם מתארגן מחדש תחת שלטון דיקטטורי עולמי (כששלוש המעצמות של "1984" הן לדעתי חזויות-דמה לאותו משטר).

אבל המפריד יותר מעניין מהמאחד. בעוד המלחמה העולמית זוכה ב"1984" לכמה זכרונות מעורפלים של וינסטון סמית, הרי שב"העולם שוחרר מכבליו" מוקדש למלחמה פרק ארוך לקראת אמצע הספר ודמויות מפתח משחקות תפקיד לפני, תוך כדי, ואחרי אותה מלחמה. המלחמה גם משמשת צידוק מפורש לסדר החדש שאחרי.

יוסף זעירא, כלכלת ישראל

איור העטיפה קצת מטעה כי אין בספר התייחסות לשוקי רחוב, או בכלל לממשק היומיומי עם "כלכלת ישראל" של האזרח המצוי. זו לא ביקורת על הספר, שהוא מעניין ומושקע. אבל איור עטיפה יותר מתאים היה, נגיד, גרף של תקציב המדינה או של התמ"ג. כן, פחות סחיר...

הספר צמח מקורס שהמחבר לימד בחוג לכלכלה של האוניברסיטה העברית (קורס שאני בעצמי למדתי אותו, אם כי אצל אחד מקודמיו של המחבר וכשההיסטוריה של כלכלת ישראל הייתה קצרה באיזה ארבעים שנה). מטרת אותו קורס: להלביש עור וגידים על מושגים הנלמדים בקורסים אחרים מהיבט שהוא בעיקר תיאורטי. למשל, באחד מקורסי החובה, דנים במה שנקרא "ביקוש ליתרות כסף" ואיך קשור הביקוש הזה לרמת המחירים ולגרעון בתקציב המדינה. הספר הזה דן באיך כל אלה באו לידי ביטוי בישראל על פני השנים.

Nolan Lebovitz, The Case for Dual Loyalty

 "Dual loyalty", ordinarily understood as putting Israel's interests ahead of America's, is a serious and explosive accusation. If it ever gained wide traction it would cut the legs out from under the American Jewish community. A book advocating dual loyalty would therefore be not at all a welcome development. Fortunately, this book is not that; the author never makes the case that American Jews should put Israel's interests ahead of America's. All he means by "dual loyalty" is that it would be nice if American Jews engaged more with Israel — things like travel, study, advocacy.

I can't imagine that an American-born-and-educated rabbi could have reached 45 or so without grasping the ordinary meaning of "dual loyalty". So I chalk the title up as clickbait. Where does that leave the book then? Mostly, it reads like a collection of feel-good sermons from the pulpit. Nothing controversial, engaging just enough to keep hungry and tired congregants awake a little longer but never actually saying anything original.

Daniel Friedmann, The Purse and the Sword

This is a terrific history of the Israel Supreme Court's big decisions, from 1948 to about 2011. Too bad about the ridiculously high price though. (Learn Hebrew and you can buy the untranslated version for just 58 NIS at the e-vrit site.)

איתן ארז, שעת מעילה

עורך דין אוגד מספר רב של פרשיות הונאה. באחדות מהן היה לו תפקיד, בין כנאמן בין כעו"ד מטעם הקרבנות. פרשיות אחרות הוא ליקט מהארץ ומהעולם.

מידת העומק, גם האיכות, משתנה. הונאות אחדות זוכות לשניים-שלושה עמודים בלבד כששתיים זוכות עד לחמישים, אלה ענבל אור בעלת קבוצות הרכישה, ומייק בן ארי בעל עקיצת הפונזי הגדולה מכל הזמנים (בישראל).

הפרקים הארוכים ממש תוססים עם פרטים על אישיות הנוכל, על עברו המשפחתי, על השיטות בהן פותו הקרבנות, על מאמצי המחבר (בתור עו"ד) למען אותם קרבנות, ועל המהלכים המשפטיים בכלל. התפאורה חוצה מדינות ויבשות כשבחיפושו אחר שרידי הכסף הנגנב נוסע המחבר למונטנגרו, יפן, ארה"ב, בוסניה ועוד. (כן, על חשבון הלקוח. ממש עדיף להתרחק מנוכלים מלכתחילה.)

עלאא אל-אסוואני, מועדון המכוניות של מצרים

משלושה ספרים מאת עלאא אל-אסוואני, למדתי שבמצריים ישנם כמה קבועים בין אם השנה היא 2013 ("רפובליקה כאילו"), 1991 ("בית יעקביאן"), או 1950 ("מועדון המכוניות"):

1. שיכבה חברתית מצומצמת עושה חיים על חשבון שאר העם.

2. מדי פעם משתנה מי זוכה להשתייך לאותה אליטה שלטת. לפני 1952 אלה היו קופטים, יהודים, ארמנים ויוונים. אחרי 1952 התקבעה אליטה של קציני צבא ואותם אנשי עסקים שהקצינים הרשו להם לנהל את הכלכלה תמורת שוחד.

3. תעצבן את השלטון, תיעצר.

4. תיעצר בגין פעילות פוליטית, תעונה.

לוסט לניאדו, האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

אין צדק בעולם. יש אבות בסדר גמור וילדיהם מתנכרים להם. ויש "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה" — נואף, שקרן, נוכל — שבתו מעריצה אותו בחייו ומוקירה את זכרו במותו.

מילא, מכאן סלידתי אליו. עם זאת, ספר מעניין ולעתים מרגש על משפחה של יהודים מצרים, קהירתים. על נשים מטומטמות שאמללו חייהן עקב נישואין לגבר הלא נכון. על חיי היהודים בקרב עם עוין (וואריאציה מצרית על מופע להיט בינלאומי). על היציאה משם והסתגלות לחיים חדשים.

לספר הזה הגעתי מסיבה קצת משונה. בעקבות קריאתי בזמן האחרון של מספר רומנים מצריים, גברה התעניינותי בשכנתנו הגדולה מדרום-מערב. אבל מה שחסר לי ברומנים הנפלאים של עלאא אל-אסוואני ואחרים, היה התייחסות ליהודים. על רומן מצרי בכיכובם של יהודים לא ידוע לי, לכן בחרתי ב"איש בחליפת עור הכריש הלבנה".

דונלד טראמפ, טראמפ: האמנות שלי - איך לעשות עסקים

ב-2016, כשבארץ אך התחלנו לשמוע על דונלד טראמפ, הוא היה סלב בארה"ב כבר קרוב לארבעים שנה. ביסודו הוא היה יזם נדל"ן. אבל שלא כמו רוב יזמי הנדל"ן, טראמפ תמיד חיפש תשומת לב: התרועע עם סלבים, ניהל אורח חיים ראוותני, קרא כל מיזם על שמו —
Trump Tower, Trump Plaza, Trump Taj Mahal Casino, Trump Parc, Trump Palace, Trump City
ועוד ועוד — עד שהוא נהיה מותג בזכות עצמו.

הספר שלפנינו הוא ללא ספק מרכיב של אותו מסע יחסי ציבור ומיתוג. על כל עמוד ועמוד אנו מתבשרים כמה הוא חכם ופיקח ומצליח. הגם שההתפארות הזאת היא פרי עטו של סופר צללים, מורגשת אישיותו המיוחדת במינה של טראמפ.

נגיב מחפוז, עוד שעה אחת

נגיב מחפוז היה סופר מצרי גדול, חתן פרס נובל לספרות.

מחבר "עוד שעה אחת" גם הוא נקרא נגיב מחפוז אבל נראה שהוא לא אותו נגיב מחפוז כי ההוא אמור להיות סופר גדול והזה כותב כמו חובבן.

מדובר במשפחה מצרית, אב, אם ושלושת ילדיהם בהתחלה, ובהמשך עם תוספת של חמישה נכדים. לאב ולאם מוקדשת די תשומת לב כדי לפתח בעיני הקורא קצת עניין. אבל לא הרבה, ובמקום שהדמויות תתגלינה לנו, כראוי בידי סופר טוב, דרך אירועים מכוננים, המחפוז הזה סתם אומר לנו מה צריכים לדעת על אופיה של אותה דמות.

עמוס אילון, מציאת מצרים

בחודש אפריל 1979 הצטרף הסופר והעתונאי עמוס אילון לפמליה של מנחם בגין כשזה ביקר במצרים. הדבר היה אך ימים מעטים אחרי חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון (אם כי שנה וחצי אחרי נאומו של סאדאת בכנסת).

בגין חזר לארץ אחרי יום-יומיים אבל אילון כנראה נשאר כמה שבועות טובים. בהתאם למעמדו וקשריו, הספיק אילון להיפגש עם מצרים רבים ומפורסים כולל סופרים, עתונאים, כהן דת אחד, אנשי עסקים, ועד לנשיא אנוור סאדאת בכבודו ובעצמו.

כל עוד השיחה נסבה על עניינים שאינם ישראל, יש לכל אחד מבני שיחו משהו מעניין וייחודי להגיד: על ספרות יפה, על בריחת הזרים בעקבות מהפכת 1952, על רודנות נאצר, על חיי הרוח והיצירה, על התחדשות עירונית, על מצוקת העניים, על המתח בין הזהות המצרית לזהות הכלל-ערבית וכו'.