ג'ונתן ספרן פויר, הנני

ספר ססגוני, מלא בתובנות חודרות לגבי יהדות ארה"ב דהיום, ושופע קטעי שיחה שנונים שאינם ניתנים לתרגום הולם.

עד כאן לגבי הצד הספרותי-אסטטי. באשר לעלילה עצמה והתייחסותו של המחבר למאורעות הקשים שהוא מתאר, נובעים כמה מסרים לא נעימים שכדאי לו לקורא הישראלי להפנים. א. שהישראלים הם הבני דודים האלה הטרדנים הגסים והמביכים. ב. שאסון צבאי (שמגמד באבידותיו את מלחמת תש"ח ומלחמת יום הכיפורים ביחד) נתפס אצל גיבורי הספר כמשני בחשיבותו אחרי סידורי מסיבת בר מצווה והתלבטויות לגבי העתוי הנכון להמתת חסד של כלב המחמד של המשפחה.

יוסי שריד, לפיכך נתכנסנו

על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.

לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה).

יובל שטייניץ, הקרב על הגז

שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מספר על מלחמתו בתעשיית הגז, בחברי כנסת יריבים, בבג"ץ, בתקשורת ובמי לא, למען טובת העם (כתפיסתו). הנימה הכללית היא של סנגוריה על עצמו. הוא הרי הסתכסך עם הרבה אנשים, ובין כה וכה הקריירה שלו די נפלה קרבן במלחמה ההיא.

העניין הוא כזה. חברה ישראלית, בשותפות עם חברה אמריקאית, משקיעה הרבה כסף בחיפוש אחר מאגר גז תת-ימי — מאגר שאולי קיים ואולי לא. בקיצור הם נוטלים סיכון גדול. ונוטלים אותו בעקבות חישוב עלות-תועלת שלוקח בחשבון את מערך המסים הקיים.

ההימור מצליח בגדול. ואז מתעורר שר האוצר יובל שטייניץ שבעצם מגיע לה למדינה נתח יותר גדול מן העוגה הזאת. על זה נפתחת המלחמה. הייזם קורא תיגר על "מיסוי רטרואקטיווי". הוא מגייס לצידו את שר האנרגיה, לוביסטים בארץ ומחוצה לה (כולל נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון), גם עותר לבג"ץ. שטייניץ מתעקש; אלה משאבי הטבע של עם ישראל לכן מגיע לו לעם...יותר.

ג'ושוע כהן, הנתניהוז

היסטוריון יהודי-אמריקאי בשם רוּבֶּן בלום (שם בדוי) ממכללת קורבין (שם בדוי), נשוי לאידית (שם בדוי) ואב לג'ודי (שם בדוי), מתבקש לארח בביתו היסטוריון ישראלי המחפש מישרת מרצה. האורח, כך מתברר חיש מהר, הוא איש מדנים קטנוני, פלצן, שקרן, גס רוח, חוקר לא יוצלח בעל מחקרים חסרי ערך. וכאילו זה לא מספיק, הוא מגיע — בניגוד לנוהלים ולהזמנה — יחד עם אישתו גסת הרוח ושלושת בניהם שלוחי הרסן.

משפחת בלום והמכללה הם, כאמור, שמות בדוים. אנשי סגל המכללה ובעלי תפקידים זוטרים אחרים בספר, גם הם בדוים. אבל לעומת כל הבדיות האלה האורחים נקראים: בן ציון, צילה, יונתן, בנימין ועדו נתניהו!

סטיבן לוויט, פריקונומיקס

ספר מאכזב, אבל פה ושם מעניין. גם דורש ידע רב (או לחליפין סקרנות רבה) על אקטואליה אמריקאית (בעיקר בנושא של פשע רחוב).

מאכזב, איך? ניקח לדוגמה פרק 1, "מה משותף בין מורים לבין מתאבקי סומו?" תשובה: אלה אף אלה נתפסו במעשי רמייה. פששש. עוד דוגמה: פרק 2, "מה בין הַקּוּ קְלַקְס קְלַן לבין סוכני נדל"ן?" תשובה: אלה אף אלה כוחם בידע סודי. נו באמת, איך אומרים בעברית "קליקבייט"? באותה רוח אני יכול לשאול, מה משותף בין קנגרו ובין קרנף, ולציין אחרי הרבה טררם שלשניהם יש חוש ריח.

אבל מעבר לתרגיל השיווקי המסריח, יש פה ושם דברי טעם. הקטע על סוכני נדל"ן הוא טוב, ועשוי לעניין גם את הציבור הישראלי (על אף ההבדלים בין כללי התפקוד של סוכנים אלה בארה"ב ובישראל, וארחיב על זה בהמשך). סוכן מתפרנס לפי אחוז ממחיר המכר, לכן יש לו אינטרס למקסם את המחיר שאתה, בתור מוכר, מקבל, נכון? לא נכון: יותר חשוב לסוכן לסגור מהר את העיסקה שלך ולעבור לעיסקה הבאה. והספר מביא ראיות לכך שסוכני נדל"ן, כשהם מוכרים את בתיהם הם, מוכרים אותם במחיר יותר גבוה ואחרי תקופת המתנה יותר ארוכה.

רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22

אלה קורות משפחתו של המחבר, מתחילת המאה העשרים ועד סיומה. ובמימד אחר, מדובר בהתמרה מלהיות יהודים, ליהודים גרמנים, ליֶקים, לצברים.

יש פרקים טובים, ופרקים טובים פחות. באופן כללי, איכות החומר משתנה ביחס הפוך עם מידת ידיעותיו של המחבר לגבי הדמויות והאירועים. כי אז הוא נאלץ למלא עובדות ולהמציא קטעי שיחה, והוא הרי סופר מוכשר. הקטע החזק ביותר הוא רגעיהם האחרונים של זוג אמיד לפני הגירוש מזרחה. כמו כן, נסיעה לשטעטל פולני ב-1903, מפגש בין צעיר מודרני מאד "גרמני" עם קהילה יהודית מסורתית בליטה, קשיי מחייה של פליט בפריז.

בני מוריס, 1948

אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.