אהרן מוריאלי, מילון שמות המשפחה בישראל

דבר ראשון, כשראיתי כמה הספר גדול — 800 עמודי A4 — שאלתי אם אין גירסה בכריכה קשה. הוסבר לי שבכוונה רצו שזה ייראה כמו ספר טלפונים!

ואמנם בספר טלפונים מקורו. חומר הגלם היה ספר הטלפונים של גוש דן משנת 2004, כשהמחבר מתיימר להסביר כל שם משפחה שנמצא. ולכל מי שחושב שמוזר מה אני עושה — ביקורת על ספר עזר אלפבתי — תחשבו רק שמה עשה המחבר בקראו ספר טלפונים מההתחלה ועד הסוף זה האב-טיפוס לבילוי מוזר.

אני פחות חרוץ; לא קראתי ממש מההתחלה ועד הסוף. אבל הוא מונח על ידי שבוע ימים ובא לי לדפדף בו די הרבה: רכישה מוצלחת למרות מחירו הטיפה גבוה של 150 ש"ח.

אמנון לורד, איבדנו כל אשר יקר היה

כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה "על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי", זה בעיקר ספר היסטוריה. אבל שלא כמו רוב ספרי ההיסטוריה, הספר הזה מתחיל עם הסוף.

והסוף הוא בערך אביב 2000 כשכבר ברור לו למחבר אמנון לורד שתהליך השלום "אוסלו" היה בעצם טעות אחת איומה. עם זאת, הוא מבין שלא הכל מסכימים אתו. יש הסבורים שהמצב הבטחוני — מעשי הטרור היו במגמת עלייה מאז שהוחל ב"תהליך" — עוד ישתפר אם רק ניתן לתהליך להתקדם על המסלול המתוכנן.

אבל לצד אלה, לורד חש שבין תומכיו הבולטים של תהליך השלום יש שבטחון ישראל לא נמצא בדיוק בראש סדר העדיפויות אלא שמקומו נתפס על ידי מטרות אחרות: הרס תנועת ההתיישבות בעיו"ש, צדק היסטורי לעם הפלשטיני, ועד כדי חיסול המדינה היהודית.

דוד שחר, על החלומות

אומרים על דוד שחר שהוא לא זכה להצלחה רבה בארץ, בכל אופן לא להצלחה הראויה לו. עם זאת, אני זוכר שספריו, ובמיוחד כרכי "היכל הכלים השבורים" הוצגו במקומות בולטים בחנויות הספרים בשנות השמונים. אז נראה שכן נתנו לו צ'אנס לכמה שנים לפחות. מה שבטוח, ב-2025 קשה להשיג ספר כלשהו של דוד שחר, כולל זה שאני כותב עליו. חבל. הייתי מוכן לוותר על הרבה סופרים בני זמנינו, אילו זה היה מביא לעולם הדפסות חדשות של יצירות דוד שחר.

זו הביקורת הראשונה כאן על הספר הזה, אבל לא ממש כי נראה שכמה מהסיפורים מופיעים בקובץ "שפמו של האפיפיור" שזכה לכמה ביקורות לאורך השנים.

מאיה ערד, תמורה נאותה

נמשכתי לספר הזה כי שמעתי שמדובר באישה שבמקצועה מתרגמת ספרות, ותרגום ספרותי הוא נושא שמעניין אותי מאד. ולא התאכזבתי, אבל בסוף גיליתי בו נושא שמעניין אותי עוד יותר, והוא חייהם במדינת ישראל של עולים אנגלו-סאקסים.

עולה תמונה די קודרת. מתאספים כמה מילדי אותם עולים בשבעה לאביו של אחד מהם ומתחילים לדבר. מעיר אחד, "שמת לב כמה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם." מוסיפה מישהי, "הם לא הבינו שהם יהיו פה זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים."

מחברים שונים, מר הפקרה - בנימין נתניהו (מהדורה מלאה)

כמאה וחמישים בני אדם, מהם מפורסמים ומפורסמים פחות, מתחרים על פני 325 עמודי הספר הזה על מי יבטא בדרך הקולעת והנזעמת והנחרצת ביותר את שנאתו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

ב-1984 של ג'ורג' אורוול יש דבר הנקרא "דקותיים השנאה" ("the two-minutes hate"). מדובר באירוע יומי המתקיים בכל משרד ומסגרת, בו מביעים המשתתפים תוך קריאות נאצה היסטריות את שנאתם לרב-הנבל, אויב המין האנושי, עמנואל גולדשטיין. אם יבוא יום ויחושו מארגני המחאות ברחוב קפלן שלהט צאן מרעיתם כבר לא מה שהיה וצריך ללבות מחדש את היצרים, אז כדאי להם לשקול אימוץ של "דקותיים השנאה" של אורוול תוך קריאה כל פעם של פרק מ"מר הפקרה". מעין תשליל של ספר תהילים לצורך תשליל של תפילת ישראל.

אמנון לורד, רצח בין ידידים

אני מאד מכבד את אמנון לורד וקורא בשקיקה את כל מאמריו ב"ישראל היום". אבל הספר הזה הוא לא ספר טוב. לורד נטפל באבנרי על כתבים מגיל 18 (בהם הביע הערצה להיטלר), מחטט אחרי מסרים נסתרים (ובעיניי, באופן לא משכנע) במטרה למצוא כוונות זדוניות חבויות ולקשר את אבנרי לקונספירציות ולמרגלים סובייטים.

אבל שלא בדומה לספר גרוע מן השורה, שהוא בדרך כלל סתם ספר גרוע, את הספר הזה אני חייב לזכות בתוצאה טובה: הוא חשף בפני את "העולם הזה", שבועון שאבנרי הוציא לאור אף ערך מ-1951 עד 1992, שעל הכתוב בו מבוססות רבות מתיאוריות הקונספירציה שטווה אותן אמנון לורד. (יש ארכיון באינטרנט

יובל בלומברג, מלכודת אוסלו

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקטיוויות. אמנם הוא מרמז להתגברות הפיגועים ודן בהשפעתם על דעת הקהל, אבל הוא עושה את זה בסיגנון די קר כמו היה כתב של הניו יורק טיימס. אבל הרושם היה זמני. בתום אותם פרקים של היסטוריה ליניארית הוא חוזר לפיגועים בפרק ("מלאכת המוות") מוקדש כולו לפיגועים.