משלושה ספרים מאת עלאא אל-אסוואני, למדתי שבמצריים ישנם כמה קבועים בין אם השנה היא 2013 ("רפובליקה כאילו"), 1991 ("בית יעקביאן"), או 1950 ("מועדון המכוניות"):
1. שיכבה חברתית מצומצמת עושה חיים על חשבון שאר העם.
2. מדי פעם משתנה מי זוכה להשתייך לאותה אליטה שלטת. לפני 1952 אלה היו קופטים, יהודים, ארמנים ויוונים. אחרי 1952 התקבעה אליטה של קציני צבא ואותם אנשי עסקים שהקצינים הרשו להם לנהל את הכלכלה תמורת שוחד.
3. תעצבן את השלטון, תיעצר.
4. תיעצר בגין פעילות פוליטית, תעונה.
אין צדק בעולם. יש אבות בסדר גמור וילדיהם מתנכרים להם. ויש "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה" — נואף, שקרן, נוכל — שבתו מעריצה אותו בחייו ומוקירה את זכרו במותו.
מילא, מכאן סלידתי אליו. עם זאת, ספר מעניין ולעתים מרגש על משפחה של יהודים מצרים, קהירתים. על נשים מטומטמות שאמללו חייהן עקב נישואין לגבר הלא נכון. על חיי היהודים בקרב עם עוין (וואריאציה מצרית על מופע להיט בינלאומי). על היציאה משם והסתגלות לחיים חדשים.
לספר הזה הגעתי מסיבה קצת משונה. בעקבות קריאתי בזמן האחרון של מספר רומנים מצריים, גברה התעניינותי בשכנתנו הגדולה מדרום-מערב. אבל מה שחסר לי ברומנים הנפלאים של עלאא אל-אסוואני ואחרים, היה התייחסות ליהודים. על רומן מצרי בכיכובם של יהודים לא ידוע לי, לכן בחרתי ב"איש בחליפת עור הכריש הלבנה".
ב-2016, כשבארץ אך התחלנו לשמוע על דונלד טראמפ, הוא היה סלב בארה"ב כבר קרוב לארבעים שנה. ביסודו הוא היה יזם נדל"ן. אבל שלא כמו רוב יזמי הנדל"ן, טראמפ תמיד חיפש תשומת לב: התרועע עם סלבים, ניהל אורח חיים ראוותני, קרא כל מיזם על שמו —
Trump Tower, Trump Plaza, Trump Taj Mahal Casino, Trump Parc, Trump Palace, Trump City
ועוד ועוד — עד שהוא נהיה מותג בזכות עצמו.
הספר שלפנינו הוא ללא ספק מרכיב של אותו מסע יחסי ציבור ומיתוג. על כל עמוד ועמוד אנו מתבשרים כמה הוא חכם ופיקח ומצליח. הגם שההתפארות הזאת היא פרי עטו של סופר צללים, מורגשת אישיותו המיוחדת במינה של טראמפ.
נגיב מחפוז היה סופר מצרי גדול, חתן פרס נובל לספרות.
מחבר "עוד שעה אחת" גם הוא נקרא נגיב מחפוז אבל נראה שהוא לא אותו נגיב מחפוז כי ההוא אמור להיות סופר גדול והזה כותב כמו חובבן.
מדובר במשפחה מצרית, אב, אם ושלושת ילדיהם בהתחלה, ובהמשך עם תוספת של חמישה נכדים. לאב ולאם מוקדשת די תשומת לב כדי לפתח בעיני הקורא קצת עניין. אבל לא הרבה, ובמקום שהדמויות תתגלינה לנו, כראוי בידי סופר טוב, דרך אירועים מכוננים, המחפוז הזה סתם אומר לנו מה צריכים לדעת על אופיה של אותה דמות.
בחודש אפריל 1979 הצטרף הסופר והעתונאי עמוס אילון לפמליה של מנחם בגין כשזה ביקר במצרים. הדבר היה אך ימים מעטים אחרי חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון (אם כי שנה וחצי אחרי נאומו של סאדאת בכנסת).
בגין חזר לארץ אחרי יום-יומיים אבל אילון כנראה נשאר כמה שבועות טובים. בהתאם למעמדו וקשריו, הספיק אילון להיפגש עם מצרים רבים ומפורסים כולל סופרים, עתונאים, כהן דת אחד, אנשי עסקים, ועד לנשיא אנוור סאדאת בכבודו ובעצמו.
כל עוד השיחה נסבה על עניינים שאינם ישראל, יש לכל אחד מבני שיחו משהו מעניין וייחודי להגיד: על ספרות יפה, על בריחת הזרים בעקבות מהפכת 1952, על רודנות נאצר, על חיי הרוח והיצירה, על התחדשות עירונית, על מצוקת העניים, על המתח בין הזהות המצרית לזהות הכלל-ערבית וכו'.
דבר ראשון, כשראיתי כמה הספר גדול — 800 עמודי A4 — שאלתי אם אין גירסה בכריכה קשה. הוסבר לי שבכוונה רצו שזה ייראה כמו ספר טלפונים!
ואמנם בספר טלפונים מקורו. חומר הגלם היה ספר הטלפונים של גוש דן משנת 2004, כשהמחבר מתיימר להסביר כל שם משפחה שנמצא. ולכל מי שחושב שמוזר מה אני עושה — ביקורת על ספר עזר אלפבתי — תחשבו רק שמה עשה המחבר בקראו ספר טלפונים מההתחלה ועד הסוף זה האב-טיפוס לבילוי מוזר.
אני פחות חרוץ; לא קראתי ממש מההתחלה ועד הסוף. אבל הוא מונח על ידי שבוע ימים ובא לי לדפדף בו די הרבה: רכישה מוצלחת למרות מחירו הטיפה גבוה של 150 ש"ח.
כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה "על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי", זה בעיקר ספר היסטוריה. אבל שלא כמו רוב ספרי ההיסטוריה, הספר הזה מתחיל עם הסוף.
והסוף הוא בערך אביב 2000 כשכבר ברור לו למחבר אמנון לורד שתהליך השלום "אוסלו" היה בעצם טעות אחת איומה. עם זאת, הוא מבין שלא הכל מסכימים אתו. יש הסבורים שהמצב הבטחוני — מעשי הטרור היו במגמת עלייה מאז שהוחל ב"תהליך" — עוד ישתפר אם רק ניתן לתהליך להתקדם על המסלול המתוכנן.
אבל לצד אלה, לורד חש שבין תומכיו הבולטים של תהליך השלום יש שבטחון ישראל לא נמצא בדיוק בראש סדר העדיפויות אלא שמקומו נתפס על ידי מטרות אחרות: הרס תנועת ההתיישבות בעיו"ש, צדק היסטורי לעם הפלשטיני, ועד כדי חיסול המדינה היהודית.
