סטיבן לוויט, פריקונומיקס

ספר מאכזב, אבל פה ושם מעניין. גם דורש ידע רב (או לחליפין סקרנות רבה) על אקטואליה אמריקאית (בעיקר בנושא של פשע רחוב).

מאכזב, איך? ניקח לדוגמה פרק 1, "מה משותף בין מורים לבין מתאבקי סומו?" תשובה: אלה אף אלה נתפסו במעשי רמייה. פששש. עוד דוגמה: פרק 2, "מה בין הַקּוּ קְלַקְס קְלַן לבין סוכני נדל"ן?" תשובה: אלה אף אלה כוחם בידע סודי. נו באמת, איך אומרים בעברית "קליקבייט"? באותה רוח אני יכול לשאול, מה משותף בין קנגרו ובין קרנף, ולציין אחרי הרבה טררם שלשניהם יש חוש ריח.

אבל מעבר לתרגיל השיווקי המסריח, יש פה ושם דברי טעם. הקטע על סוכני נדל"ן הוא טוב, ועשוי לעניין גם את הציבור הישראלי (על אף ההבדלים בין כללי התפקוד של סוכנים אלה בארה"ב ובישראל, וארחיב על זה בהמשך). סוכן מתפרנס לפי אחוז ממחיר המכר, לכן יש לו אינטרס למקסם את המחיר שאתה, בתור מוכר, מקבל, נכון? לא נכון: יותר חשוב לסוכן לסגור מהר את העיסקה שלך ולעבור לעיסקה הבאה. והספר מביא ראיות לכך שסוכני נדל"ן, כשהם מוכרים את בתיהם הם, מוכרים אותם במחיר יותר גבוה ואחרי תקופת המתנה יותר ארוכה.

רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22

אלה קורות משפחתו של המחבר, מתחילת המאה העשרים ועד סיומה. ובמימד אחר, מדובר בהתמרה מלהיות יהודים, ליהודים גרמנים, ליֶקים, לצברים.

יש פרקים טובים, ופרקים טובים פחות. באופן כללי, איכות החומר משתנה ביחס הפוך עם מידת ידיעותיו של המחבר לגבי הדמויות והאירועים. כי אז הוא נאלץ למלא עובדות ולהמציא קטעי שיחה, והוא הרי סופר מוכשר. הקטע החזק ביותר הוא רגעיהם האחרונים של זוג אמיד לפני הגירוש מזרחה. כמו כן, נסיעה לשטעטל פולני ב-1903, מפגש בין צעיר מודרני מאד "גרמני" עם קהילה יהודית מסורתית בליטה, קשיי מחייה של פליט בפריז.

בני מוריס, 1948

אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.

בוריס זיידמן, שפה שסועה

אדם בן 32 יוצא לטיול בצרפת עם החברה שלו. כל עשרה עמודים הוא רואה משהו — מהגרים ערבים, מצבת זכרון לשואה, בנייני מגורים סגנון עמידר, כפר, שמיים, עננים — ובעשרת העמודים הבאים הוא מפליג בהרהורים על מה זה מזכיר לו מישראל, משירות בטחון בשטחים, ומילדותו בברית המועצות. בעיקר מילדותו זו, ותמיד על איך שדבר זה או אחר נופל ממקבילו הרוסי. הוא מכונס בהגיגים אלה במידה כזאת שהוא בקושי מתַקשר עם החברה, ולא בכלל עם המקומיים.

ובכן, ספר מייגע. מלודרמטי. וגם מגוחך; נוסטלגיה מתקתקה כזאת מתאימה (אם בכלל) לאדם זקן, לא לבן 32. בא לי, מדי פעם, לתפוס אותו בכתפיים, לנער אותו חזק, לתת לו שתי סטירות כמו ש(בסרטים) נותנים לשיכור, ולהזכיר לו: יא מטומטם, אתה צעיר ובריא, ואתה מטייל בחו"ל עם חתיכונת. לפחות תדבר איתה במקום לבהות דרך החלון ולשקוע בגעגועים לרוסיה קיבינימט! החברה בעצמה מאבחנת אותו (על עמוד 234): "אין לך מונופול על אבדן בית ומולדת ונוסטלגיה... רק על ההתבכיינות התמידית על אבדנם."

ישי שריד, חקירתו של סרן ארז

מסכים עם אלה שכתבו לפני, ובמיוחד עם יוסי נינוה בכתבו "קיוויתי בתוך תוכי, שרק לא יסתיים כך".

אוסיף רק שהצד החזק ביותר הוא סיפורי האהבה, כל אחד מועד לכשלון, מונע מאשליה, מאי-הבנה, מטפשות ילדותית, מדיבוק המיוחד לו.

ובין כל הדמויות המיוסרות האלה, המעניין והמפותח ביותר הוא החוקר עצמו (למרות שהוא נשאר עלום שם משום מה). בהתחלה מתקבל רושם שהוא לוזר ועצלן. אבל אט אט רואים שהרבה אנשים רוחשים לו כבוד. ומצטברות סיבות שגם אנחנו נעריך אותו, לפחות על הצד המקצועי. אבל (לקראת הסוף) הוא גם עושה מעשה נקמה אכזר (על עלבון קטנוני), כך שבסוף אני די סלדתי ממנו.

גדי טאוב, ניידים ונייחים

גדי טאוב, מחבר ספרי ילדים, מנחה טלוויזיה, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, דמות פופולרית ביו-טיוב, ובעל טור בעיתון הארץ, בא להציע מסגרת פוליטית מעודכנת. ימין-שמאל, כך הוא טוען, כבר אינו משקף נאמנות את מערך הכוחות, לא בישראל ולא בעולם המערבי. ההבחנה הנכונה יותר היא נייחים-ניידים.

מה זה נייחים ומה זה ניידים מוגדר יפה בסקירה הרשמית לעיל, ובכן אין טעם שאחזור עליה. מי שמעוניין, שיקרא את אותה סקירה, ואז אולי יחזור לכאן כדי לקרוא מה יש לי להוסיף.

(ברוכים הבאים בחזרה.) אז הנה מה יש לי להוסיף. לדעתי, אין כל כך ניידים של ממש. מקסימום יש כאלה שחושבים שהם ניידים. שופט בית המשפט העליון אינו נייד. אין ארץ אחרת שתעניק לו מעמד של שופט עליון, מן הסתם גם לא תחתון. עורך או סופר אצל עיתון הארץ גם לא; מעטים מהם שולטים בשפה אחרת במידה הדרושה שלא לדבר על היכרות תרבותית. כנ"ל רוב הפרופסורים, שחקני הקולנוע ושאר אנשי הרוח שלנו. הכי ניידים הם דווקא פועלים פשוטים, שנכסם העיקרי הוא גב חזק. אוסף אשפה ישראלי, לו יכול היה להגר לארה"ב, היה משתלב די בקלות ומרוויח פעמיים יותר.

אברהם אבן-שושן, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים

קונקורדנציה היא מילון אבל לא בדיוק. בעוד מילון מסביר את משמעה של מילה, קונקורדנציה מצטטת לך את כל דוגמאות הימצאותה של המילה.

ועוד הבדל: מילון שואף בדרך כלל לכסות שפה שלמה. קונקורדנציה מסתפקת בכיסוי טקסט אחד או לכל היותר קבוצה של טקסטים קשורים. לפיכך קיימות קונקורדנציות לשייקספיר, להומרוס, לקוראן, וכמובן לתנך. (קיימת, בנפרד ובלי קשר לאברהם אבן שושן קונקורדנציה למשנה. בקונקורדנציה לתנך לא תמצאו סניגור ולא קפנדריה ולא לקלס במובן של "לשבח" שהגיע מהמילה היוונית καλος.)

שנים רבות חמדתי אחר הספר הזה, אבל פעם אחר פעם התקמצנתי. לפני שנים, כי לא ידעתי למה זה טוב. אחר כך, כי את צרכיי סיפק המילון הנורמלי בן ארבעת הכרכים של אבן שושן. ובעשור האחרון, כי מצאתי קונקורדנציה משביעת רצון באינטרנט. עד ששלשום מצאתי את הקונקורדנציה הזאת ב"ספריית הרחוב" בשכונת עמק רפאים. חטפתי אותה בלי לחשוב שנית.