דניאל גורדיס, קרובים רחוקים

הספר פותח בסקרי דעת קהל המורים על כך שביחסם של יהודי ארה"ב כלפי מדינת ישראל קיימת מגמה של ניכור הולך וגובר. תפקיד כל השאר: להסביר מדוע, ולתהות על מה יש לעשות.

אותו ניכור נובע מכמה סיבות וכמה כיוונים. יש ניכור הנובע מאדישות; ליהודי האמריקאי המצוי בן ה25 כיום אין קרובי משפחה (הידועים לו) בארץ, כשהוא בעצמו עשוי להיות יהודי רק מאם, או מסבה. ויש ניכור הנובע מחילוקי דעות, בעיקר על פלורליזם דתי ועל פילוסופיה פוליטית.

המעניין מכל אלה (גם בעיניי, גם לפי מספר העמודים המוקדשים לו) הוא העניין הפוליטי ובפרט השאלה של מדינת לאום מול מדינה אוניוורסלית.

גיא דויטשר, גלגולי לשון

מאחר והספר משווק כתאוריה של התפתחות לשון בני אדם, נושא רחב למדי, כדאי להתחיל עם מה זה לא. זה לא על אטימולוגיה — התמרתן של מילים נבחרות בדרכן מלטינית לצרפתית והלאה לאנגלית. זה לא על אילן היוחסין של שפות העולם (הודו-אירופאית ובנותיה היוונית, הלטינית, הפרסית וכו'). זה לא על העבר הרחוק כשעברנו מנהמות קופים ללשון בסיסי.

מה כן? זה ספר על השתכללות והידייקות הלשון. על התפתחות נטיות הפעלים (זמן עבר-הווה-עתיד, גוף א'-ב'-ג'), על מילות קישור משעבדות ומאחות, תווית הידוע, מילות יחס וכל יתר המנגנון שמאפשר לנו לבטא את רחשי ליבנו על כל דקויותיהם. או אם תרצו, על המעבר מ-"דוד הורג לביאה צאן חי" ל-"דוד, למוד נסיון מר, הרג את הלביאה לפני שהיא הספיקה להתנפל על צאנו."

גיא עד, הבארשבעים

זה סיפורם של ארבעה אנשים צעירים — הגיבורה-המספרת, אחיה ושני חברים וותיקים — שבילדותם עוברים זעזוע משפחתי. אחד מתיתם מאביו. שניים אביהם עוזב אותם. והרביעית, על אף שהוריה נשארים ביחד, גדלה בנסיבות לא יציבות משלה.

הספר מעורר מחשבה וזה טוב. אבל בתור ספר מעורר מחשבה, הוא נותן לנו מעט מדי חומר שיזין את המחשבה ההיא. או להגיד את זה בצורה יותר בוטה: הצד של פיתוח דמויות, חלש פה. מדהים במיוחד כמה מעט נחשף אפילו על הגיבורה-המספרת עצמה. אמנם היא מדברת הרבה על עצמה, אבל הרוב זה דברים טריוויאלים כשאין לנו מושג כמעט מה היא עשתה עם עצמה בעשר השנים האחרונות.

ג'ונתן ספרן פויר, הנני

ספר ססגוני, מלא בתובנות חודרות לגבי יהדות ארה"ב דהיום, ושופע קטעי שיחה שנונים שאינם ניתנים לתרגום הולם.

עד כאן לגבי הצד הספרותי-אסטטי. באשר לעלילה עצמה והתייחסותו של המחבר למאורעות הקשים שהוא מתאר, נובעים כמה מסרים לא נעימים שכדאי לו לקורא הישראלי להפנים. א. שהישראלים הם הבני דודים האלה הטרדנים הגסים והמביכים. ב. שאסון צבאי (שמגמד באבידותיו את מלחמת תש"ח ומלחמת יום הכיפורים ביחד) נתפס אצל גיבורי הספר כמשני בחשיבותו אחרי סידורי מסיבת בר מצווה והתלבטויות לגבי העתוי הנכון להמתת חסד של כלב המחמד של המשפחה.

יוסי שריד, לפיכך נתכנסנו

על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.

לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה).

יובל שטייניץ, הקרב על הגז

שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מספר על מלחמתו בתעשיית הגז, בחברי כנסת יריבים, בבג"ץ, בתקשורת ובמי לא, למען טובת העם (כתפיסתו). הנימה הכללית היא של סנגוריה על עצמו. הוא הרי הסתכסך עם הרבה אנשים, ובין כה וכה הקריירה שלו די נפלה קרבן במלחמה ההיא.

העניין הוא כזה. חברה ישראלית, בשותפות עם חברה אמריקאית, משקיעה הרבה כסף בחיפוש אחר מאגר גז תת-ימי — מאגר שאולי קיים ואולי לא. בקיצור הם נוטלים סיכון גדול. ונוטלים אותו בעקבות חישוב עלות-תועלת שלוקח בחשבון את מערך המסים הקיים.

ההימור מצליח בגדול. ואז מתעורר שר האוצר יובל שטייניץ שבעצם מגיע לה למדינה נתח יותר גדול מן העוגה הזאת. על זה נפתחת המלחמה. הייזם קורא תיגר על "מיסוי רטרואקטיווי". הוא מגייס לצידו את שר האנרגיה, לוביסטים בארץ ומחוצה לה (כולל נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון), גם עותר לבג"ץ. שטייניץ מתעקש; אלה משאבי הטבע של עם ישראל לכן מגיע לו לעם...יותר.

ג'ושוע כהן, הנתניהוז

היסטוריון יהודי-אמריקאי בשם רוּבֶּן בלום (שם בדוי) ממכללת קורבין (שם בדוי), נשוי לאידית (שם בדוי) ואב לג'ודי (שם בדוי), מתבקש לארח בביתו היסטוריון ישראלי המחפש מישרת מרצה. האורח, כך מתברר חיש מהר, הוא איש מדנים קטנוני, פלצן, שקרן, גס רוח, חוקר לא יוצלח בעל מחקרים חסרי ערך. וכאילו זה לא מספיק, הוא מגיע — בניגוד לנוהלים ולהזמנה — יחד עם אישתו גסת הרוח ושלושת בניהם שלוחי הרסן.

משפחת בלום והמכללה הם, כאמור, שמות בדוים. אנשי סגל המכללה ובעלי תפקידים זוטרים אחרים בספר, גם הם בדוים. אבל לעומת כל הבדיות האלה האורחים נקראים: בן ציון, צילה, יונתן, בנימין ועדו נתניהו!