דונלד טראמפ, טראמפ: האמנות שלי - איך לעשות עסקים

ב-2016, כשבארץ אך התחלנו לשמוע על דונלד טראמפ, הוא היה סלב בארה"ב כבר קרוב לארבעים שנה. ביסודו הוא היה יזם נדל"ן. אבל שלא כמו רוב יזמי הנדל"ן, טראמפ תמיד חיפש תשומת לב: התרועע עם סלבים, ניהל אורח חיים ראוותני, קרא כל מיזם על שמו —
Trump Tower, Trump Plaza, Trump Taj Mahal Casino, Trump Parc, Trump Palace, Trump City
ועוד ועוד — עד שהוא נהיה מותג בזכות עצמו.

הספר שלפנינו הוא ללא ספק מרכיב של אותו מסע יחסי ציבור ומיתוג. על כל עמוד ועמוד אנו מתבשרים כמה הוא חכם ופיקח ומצליח. הגם שההתפארות הזאת היא פרי עטו של סופר צללים, מורגשת אישיותו המיוחדת במינה של טראמפ.

נגיב מחפוז, עוד שעה אחת

נגיב מחפוז היה סופר מצרי גדול, חתן פרס נובל לספרות.

מחבר "עוד שעה אחת" גם הוא נקרא נגיב מחפוז אבל נראה שהוא לא אותו נגיב מחפוז כי ההוא אמור להיות סופר גדול והזה כותב כמו חובבן.

מדובר במשפחה מצרית, אב, אם ושלושת ילדיהם בהתחלה, ובהמשך עם תוספת של חמישה נכדים. לאב ולאם מוקדשת די תשומת לב כדי לפתח בעיני הקורא קצת עניין. אבל לא הרבה, ובמקום שהדמויות תתגלינה לנו, כראוי בידי סופר טוב, דרך אירועים מכוננים, המחפוז הזה סתם אומר לנו מה צריכים לדעת על אופיה של אותה דמות.

עמוס אילון, מציאת מצרים

בחודש אפריל 1979 הצטרף הסופר והעתונאי עמוס אילון לפמליה של מנחם בגין כשזה ביקר במצרים. הדבר היה אך ימים מעטים אחרי חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון (אם כי שנה וחצי אחרי נאומו של סאדאת בכנסת).

בגין חזר לארץ אחרי יום-יומיים אבל אילון כנראה נשאר כמה שבועות טובים. בהתאם למעמדו וקשריו, הספיק אילון להיפגש עם מצרים רבים ומפורסים כולל סופרים, עתונאים, כהן דת אחד, אנשי עסקים, ועד לנשיא אנוור סאדאת בכבודו ובעצמו.

כל עוד השיחה נסבה על עניינים שאינם ישראל, יש לכל אחד מבני שיחו משהו מעניין וייחודי להגיד: על ספרות יפה, על בריחת הזרים בעקבות מהפכת 1952, על רודנות נאצר, על חיי הרוח והיצירה, על התחדשות עירונית, על מצוקת העניים, על המתח בין הזהות המצרית לזהות הכלל-ערבית וכו'.

אהרן מוריאלי, מילון שמות המשפחה בישראל

דבר ראשון, כשראיתי כמה הספר גדול — 800 עמודי A4 — שאלתי אם אין גירסה בכריכה קשה. הוסבר לי שבכוונה רצו שזה ייראה כמו ספר טלפונים!

ואמנם בספר טלפונים מקורו. חומר הגלם היה ספר הטלפונים של גוש דן משנת 2004, כשהמחבר מתיימר להסביר כל שם משפחה שנמצא. ולכל מי שחושב שמוזר מה אני עושה — ביקורת על ספר עזר אלפבתי — תחשבו רק שמה עשה המחבר בקראו ספר טלפונים מההתחלה ועד הסוף זה האב-טיפוס לבילוי מוזר.

אני פחות חרוץ; לא קראתי ממש מההתחלה ועד הסוף. אבל הוא מונח על ידי שבוע ימים ובא לי לדפדף בו די הרבה: רכישה מוצלחת למרות מחירו הטיפה גבוה של 150 ש"ח.

אמנון לורד, איבדנו כל אשר יקר היה

כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה "על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי", זה בעיקר ספר היסטוריה. אבל שלא כמו רוב ספרי ההיסטוריה, הספר הזה מתחיל עם הסוף.

והסוף הוא בערך אביב 2000 כשכבר ברור לו למחבר אמנון לורד שתהליך השלום "אוסלו" היה בעצם טעות אחת איומה. עם זאת, הוא מבין שלא הכל מסכימים אתו. יש הסבורים שהמצב הבטחוני — מעשי הטרור היו במגמת עלייה מאז שהוחל ב"תהליך" — עוד ישתפר אם רק ניתן לתהליך להתקדם על המסלול המתוכנן.

אבל לצד אלה, לורד חש שבין תומכיו הבולטים של תהליך השלום יש שבטחון ישראל לא נמצא בדיוק בראש סדר העדיפויות אלא שמקומו נתפס על ידי מטרות אחרות: הרס תנועת ההתיישבות בעיו"ש, צדק היסטורי לעם הפלשטיני, ועד כדי חיסול המדינה היהודית.

דוד שחר, על החלומות

אומרים על דוד שחר שהוא לא זכה להצלחה רבה בארץ, בכל אופן לא להצלחה הראויה לו. עם זאת, אני זוכר שספריו, ובמיוחד כרכי "היכל הכלים השבורים" הוצגו במקומות בולטים בחנויות הספרים בשנות השמונים. אז נראה שכן נתנו לו צ'אנס לכמה שנים לפחות. מה שבטוח, ב-2025 קשה להשיג ספר כלשהו של דוד שחר, כולל זה שאני כותב עליו. חבל. הייתי מוכן לוותר על הרבה סופרים בני זמנינו, אילו זה היה מביא לעולם הדפסות חדשות של יצירות דוד שחר.

זו הביקורת הראשונה כאן על הספר הזה, אבל לא ממש כי נראה שכמה מהסיפורים מופיעים בקובץ "שפמו של האפיפיור" שזכה לכמה ביקורות לאורך השנים.

מאיה ערד, תמורה נאותה

נמשכתי לספר הזה כי שמעתי שמדובר באישה שבמקצועה מתרגמת ספרות, ותרגום ספרותי הוא נושא שמעניין אותי מאד. ולא התאכזבתי, אבל בסוף גיליתי בו נושא שמעניין אותי עוד יותר, והוא חייהם במדינת ישראל של עולים אנגלו-סאקסים.

עולה תמונה די קודרת. מתאספים כמה מילדי אותם עולים בשבעה לאביו של אחד מהם ומתחילים לדבר. מעיר אחד, "שמת לב כמה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם." מוסיפה מישהי, "הם לא הבינו שהם יהיו פה זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים."