שם הספר כבר מעביר את המסר: זה יהיה ספר על ירושלים אבל לא מדריך תיירות רגיל. ואכן, זה סוג של "פה ושם" (על משקל "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" של עמוס עוז). אדם נוסע לאן שמעניין אותו לנסוע — ותוך כדי כך כותב ספר מאלף ומשעשע.
אבל בעוד עמוס עוז באמת נסע ממקום למקום, מריק שטרן, יותר נכון, עבר דירה. מברית המועצות הוא הגיע לגילה, לכן כתב פרק על גילה. שכר דירה במוסררה, כתב על מוסררה. עבר לעמק רפאים...אתם כבר מבינים את הפרינציפ. (בכיכר החתולות הוא אף פעם לא גר; לשם הגיע לבלות בברים.)
יש אבל סוג של תייר שהספר כן מתאים לו: "תייר" כמוני, שכבר גר בירושלים כמה שנים — אבל רק כמה, ולכן די חסר לי ממד הזמן — ולרוב חווה לא את העיר של דוד והורדוס והסולטן סוליימן אלא את העיר של הקניונים והרכבת הקלה והשיניים הרקובות שעדיין לא נפלו קורבן ל"התחדשות העירונית". קריאה בספר הזה היא כמו לשבת על בירה עם חבר מוותיקי העיר, חד-עין ודברן.
המחבר הוא בנו של יורי שטרן ז"ל, פעיל עלייה בברית המועצות ולימים חבר כנסת מטעם המפלגות של אביגדור ליברמן. הבן כנראה, אחרי שהוא נפל מהעץ, התגלגל שמאלה. בירושלים שלו אין ערבים אלא "פלסטינים". אין יהודה ושומרון אלא "שטחים". מזדהה עם ההלקאה העצמית של עמוס גיתאי. נושא עיניו ליום שבו יצביעו ערביי מזרח העיר בהמוניהם ובכך יממשו את כוחם. כתב דוקטורט — אחד הפרקים מבוסס עליו, והוא נמצא ברשת — גדוש ז'רגון אקדמי מנופח על הקולוניאליזם הסמוי שבביקורי יהודים ברובע המוסלמי.
למי שהדעות הפוליטיות האלה נראות כיתרון: לבריאות. אותי הן קצת עצבנו (עוד חוט מקשר עם "פה ושם" של עמוס עוז!) אבל לא יותר מדי, כך שבסך הכל נהניתי מהספר הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה