שמחה רוטמן, מפלגת בג״ץ

"גיליתי" את הספר הזה תודות לביקורת הקודמת. אבל מאחר והיא הסתכמה רק במשפט אחד, וגם הסקירה הרשמית פה היא די קמצנית, אולי מן הראוי שאני אתחיל בסקירה יותר מקיפה.

פרק א: "בג"ץ הקרקעות". האם לקיבוצים ולמושבים, שמזלם להימצא בגוש דן היקר, מגיע להרוויח ממכירת האדמות "שלהם" ליזמי בנייה? הפרק דן בסוגיות כלכליות ופוליטיות מעניינות ובזאת הוא יוצא דופן כי אין מדובר (עד כמה שאני הבנתי) בתקדים משפטי.

כל שאר הפרקים (והם שישה בסך הכל) מוקדשים לפסק דין תקדימי או אירוע אחר שנחשב מכונן בתהליך של התעצמות הרשות המשפטית על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

נעה ידלין, אנשים כמונו

כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית.

בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה.

עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מייד. שלא תבינו אותי לא נכון: הספר אינו חידון גם לא רומן בלשי. המאמץ הדרוש בתחילת הפרקים האלה אינו גדול, מדובר רק בסיגנון נראטיבי, אבל סגנון שמצא חן בעיניי.

אברהם ב. יהושע, מסע אל תום האלף

נכון לעכשיו, הגעתי לנקודת ה-25%. מכול הדמויות, אני מזדהה הכי יותר עם הגמלמלונים המסכנים. אמנם הם עשו את הדרך קשורים מתחת לסיפון האניה, בחושך, אבל מצבי לא טוב מזה בהרבה. אינני זוכה לשמוע ולו משפט אחד של שיחת בני אדם (הכול תאורים בגוף שלישי). עוצרים מדי פעם בערי נמל שבטח יש שם כל מיני מסעדות ואטרקציות אבל לא נותנים לי לרדת. יורדים אחרים ואחר כך מספרים לי בקיצור קמצני.

אולי, עם סיום הקטע הימי הסיפור יתחיל לתסוס יותר. אז אולי כדאי להתמיד. מאידך (אזהרה, ספוילרים) אני מתחיל להבין את התוואי הכללי של הסיפור, והוא נראה קצת הזוי. אישה שמטרפדת את מקור פרנסתו של בעלה, כי היא מערערת על איך מנהל את חייו הפרטיים שותף מרוחק אלף ק"מ שהיא אף פעם לא הכירה גם לא תצטרך אי פעם להכיר?! (זה מזכיר לי את ה "cancel culture" של קנאים שמאלניים אמריקאים מחמש השנים האחרונות). והגיוני לא יותר מסע השיכנוע המסוכן מצד השותף-הדוד: איזה יהודי היה מעלה את שתי נשותיו על ספינת משא מלאה ספנים ערבים מחוספסים שחודשים אינם רואים אישה?

אברהם ב. יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

סיפור אהבה מוזר על אדם שמתאהב באישה מתה. או בעצם אולי רק בעיניים "הטטאריות" שלה כשהוא גם מגלה עניין הומוארוטי בבנה בן החמש עשרה. ואולי, נוסף על המוזר יש גם משהו יותר שגרתי והוא המשיכה לאישה האקזוטית ובפרט של היהודי לשיקס'ה. (כנראה שלא.ב.יהושע אמנם יש קבעון לגבי נשים אקסוטיות. הינה, מספרו "מסע אל תום האלף": "בעצמות לחייה המוגבהות, ובעיני הפנינים הבהירות שלה, סימנים של יופי זר ומוזר, שמזכיר אולי יופיו של כלב או שועל לבן ונאה. והרי מי יודע, ממשיך בן־עטר להרהר עכשיו בשחוק פנימי, אם לא מבעבעת בתוך החסידות שלה גם טיפה מדמם של ויקינגים או סאקסונים פראיי...")

אלי עמיר, תרנגול כפרות

יש פה שלוש תימות עיקריות.

1. מפגש בין תרבויות — הקיבוץ הסוציאליסטי-המהפכני מחד, עולים מסורתיים עירקיים מאידך.

בשליש הראשון של הספר יש, לטעמי, יותר מדי מרדנות ילדותית. אבל אז מתחיל הגיבור נורי להכיר בכמה חברי קיבוץ שיש להם סיפורים מעניינים. ויש קטע חזק כשנורי מתארח אצל משפחה במעברה.

2. מאבק פנימי אצל נורי להיקלט במודרנה (המושכת מאד) הקיבוצית, אבל גם לשמור אמונים למשפחתו ולאורח חייה.

העלילה נמשכת שנתיים. בשנתיים האלה, נורי מתבגר ומגיע להערכה נבונה את שני העולמות שלו.

טום וולף, הצוות המובחר

"הצוות המובחר" מתייחס לאותם טייסים ששברו לראשונה את מחסום הקול, ולאלה שאחר כך טסו לחלל כאסטרונאוטים.

אם תקראו את הספר הזה, תלמדו הרבה לגבי הצד הטכני. אבל הדגש הכללי הוא על הצד האנושי.

הצד האנושי הוא התרבות המיוחדת של האליטה שבין הטייסים: על אמונה שטייס ממש טוב לעולם לא יתרסק; על איך הם תמיד מודדים אחד את השני על פי דירוג לגבי היוקרה של תפקיד זה או אחר; על משיכתם, בזמנם החופשי, ל"שתייה, נהיגה, ושתייה ונהיגה"; ועל נחלת נשותיהם שהיא לרוב חרדה ותיסכול.

אלה הם "הצוות המובחר". תכונותיהם כטייסי-על מסתכמים בכותרת האנגלית של הספר:

אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח שעשהאל מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש טרמפ על ברברה טוכמן).

זה נשאר ספר דעתני למדי. והדעה הרווחת בו, היא שהאסונות הגדולים שפקדו את עמנו — מחורבן ממלכת ישראל, והלאה דרך חורבן שני בתי המקדש — באו עלינו כתוצאה מחוסר סולידריות בתוך עם ישראל. אילו ידע שבט אפרים להתנהג בכבוד כלפי השבטים החלשים ראובן, גד ומנשה; אילו היו חוברים יחד אפרים ויהודה בעת סכנה מהצפון; אילולא הסתכסכנו עד כדי הזמנת צבא רומה להתערב ביריבויות סביב הכהונה; אילולא נסחפנו אחרי קיצונים לאומנים...