גיא חזות, צבא ההיי־טק וצבא הפרשים

ספר ביקורתי על כשירות חילות השדה של צה"ל. נראה שהספר היה מוכן לדפוס זמן קצר לפני ה-7.10.23 ואז הושהה עד שיתווסף לו אפילוג.

"צבא הפרשים" זה כינוי המחבר לצבא היבשה שלנו. הרמז הוא לחיל הפרשים הפולני ב-1939: אמיץ ובעל עבר מפואר, אבל כבר לא מתאים לאתגרי היום. (אגב, לפי וויקיפדיה הסיפור על פרשים פולנים שכביכול הסתערו על טנקים גרמנים אינו מדויק.)

ובכן: "צבא הפרשים, וצבא ההיי-טק", כשהטיעון העיקרי הוא שצבא היבשה נקלע למעגל קסמים. ככל שצבא ההיי-טק מתקדם ומשיג הישגים מזהירים (יירוט טילים, איסוף מודעין וחיסולים ממוקדים ע"י כטב"מים, מלחמת סייבר), כך שוקע מונוטין צבא היבשה. שוקע אותו מוניטין, מתקשה צבא היבשה לגיס כוח אדם איכותי, מה שפוגע בכשירות, מה שגורם למטכ"ל להסתמך פחות על צבא היבשה (למשל, לא להכניס אותו לעזה בסבבי הלחימה מאז 2014), מה שמעלה עוד יותר את המוניטין של צבא ההיי-טק. מעגל קסמים.

איציק קרומבי, כשהחרדים יהיו רוב

ספר נדיר מאת אינסיידר המתייחס בהבנה ובאהדה לכל צדי המתרס. איציק קרומבי הינו חרדי לכל דבר. גר בכפר חב"ד, בוגר מערכת החינוך החרדית, כנ"ל ילדיו אחריו: לימודי קודש משחר עד ערב, מס שפתיים ללימודי ליבה. משוכנע שביטחון ישראל תלוי לא פחות באלה ש"תורתם אומנותם" מאשר בחיילי צה"ל. לשירות צבאי משלו אין איזכור.

ואף על פי כן: הוא רוצה לראות יותר גברים חרדים בשוק העבודה ובצה"ל. רוצה בתגבור לימודי ליבה ב"חיידרים" ובישיבות. מדבר על "אי-שוויון בנטל" בין החרדים לבין יתר אזרחי ישראל. יש לו פתרונות ולהם מוקדש חצי הספר. בעצמו מנהל תכניות להכשרת חרדים להייטק ולעסקים אינטרנטים.

גיל סמסונוב, הבגינים

"אינני מתיימר להיות אובייקטיבי": כך כותב גיל סמסונוב בהקדמה. סמסונוב, יליד 1957, בנו של מפקד הלח"י בזכרון יעקב, אינו היסטוריון על תקן מלא. במקצועו הוא פרסומאי ויועץ פוליטי.

אבל בארבעים השנים האחרונות הוא הקדיש לא מעט זמן (בין היתר, תואר שלישי בהיסטוריה) למפעל שמטרתו להנגיש לנו את הסיפור, שלדעתו לא סופר כראוי (כשסופר בכלל) של הציונות הרוויזיוניסטית והמחתרות על דורותיהן. התוצאה היא שני ספרים. הראשון, "הנסיכים" (כינרת 2015), עסק בדור השני — ציפי לבני, בני בגין וכו'. "הבניגים" זה על דור האבות.

איילת גונדר-גושן, להעיר אריות

לדעתי זה לא ספר על פליטים-מסתננים לפחות לא בעיקר. זה ספר על יהודים, על זוגיות ובפרט על אמון ואי-אמון, על כוח ההרס שבשקר.

יהיו כאלה שלא יסכימו, ביניהם המחברת עצמה. קראתי ראיון שלה, בו היא מדגישה עניינים פוליטים כמו גזענות ופריווילגיה ובכלל ברור שאני והיא לעולם לא ניפגש באותה הפגנה.

אבל אם המטרה היתה לעורר תודעה ולקטרג על מדיניות ההגירה שלנו ואולי על העם שלנו בתור גזענים ואכזרים, אז היא נכשלה. קודם כל אין הרבה יחס למסתננים כפרטים. רובם נשארים אנשים בלי שם: אריתראי פצוע, סודני עם זיהום מוגלתי, אריתראים מוכי איידס וכו'. להתייחסות מעבר מזה זוכות שתי נשים, אבל גם במקרה שלהן צרותיהן אינן תוצאה של מדיניות הגירה, כפי שהיה ניתן לצפות מספר תעמולה פוליטית. אחת מהן, אמנם צרותיה נגרמות ע"י ישראלי אחד (שהוא היחיד מאיתנו בכל הספר המיוצג כנבל). והאחרת, שגם לה היו חיים קשים, אשמים בצרותיה בעלה ומבריחים בדווים ולא מדינת ישראל ולא שום ישראלי בפרט.

ניר צורף, מוחמד הקוראן והיהודים

לפני שלוש שנים בא לי ללמוד ערבית. מאז, אני מקדיש למיזם הזה כשעה כל יום. אני קורא בעיקר ספרים מיועדים לילדים (ניקוד מלא, אוצר מלים מוגבל). אבל אני קורא גם מהקוראן, כי סגנונו נחשב סגנון מופת, ומתוך סקרנות לגבי רב מכר עולמי שחובביו מתים עליו.

עד שהגעתי לספר "מוחמד הקוראן והיהודים", הרושם הכללי שהיה לי לגבי הקוראן היה כזה: שהוא מורכב מאיים בודדים של חומר עלילתי בתוך ים של דרשות אינסופיות ומשמימות — איומים כלפי הכופרים והבטחות למאמינים. שמתי לעצמי מטרה למצוא את הקטעים העלילתיים, הכיפים יותר, תוך דילוג על החומר הרב שנראה לי פחות מעניין.

איילת גונדר-גושן, רילוקיישן

אינני בקיא בתעלומות רצח לכן רק בזהירות ובהיסוס אגיד: נשארתי מאוכזב. וזאת כי הספר מסתיים כשעיקר התעלומה נותרה תעלומה: מי הרוצח? האם כלל קרה רצח? האם היה בטיב היחסים בין הנפטר-ואולי-נרצח לבין החשוד יותר ממה שנראה לעין? אולי מי שמבין בסוגה של תעלומות רצח יבהיר לי אם זה מקובל לא לגלות את הפתרון.

חוץ מזה, נהניתי מהספר. הנושא של ירידה מהארץ, על קשיי הסתגלות, על ניכור הולך ומעמיק מהמשפחה בארץ, על דילדול זהותם הישראלית של הילדים, טופל באופן רגיש אף מרגש. נושא עיקרי שני, זה של פוליטיקה גזע בארה"ב, לקה בחוסר הבנה מסוים אבל לסופרת ישראלית מגיע ציון 90 עבור שאפתנות. מאיה ערד אולי היתה עושה עבודה יותר מדויקת (שלא לדבר על תום וולף, אבל אין כמו תום וולף). (כדאי לה למחברת לדעת שבארה"ב אין דבר כזה, "חקירה משטרתית". גם ש"מזח הדייגים" (Fisherman's Wharf) בסן פרנסיסקו זה סתם מכמונת תיירים ולא מקום לחפש מסעדה טובה. גם שחשד לרצח של אדם לבן באדם שחור היה מתפתח לקירקס הרבה יותר גדול.)

גיא דויטשר, בראי השפה

הסוגייה אליה נדרש המחבר היא: איך משפיעה לשונינו על מה ואיך אנחנו חושבים? אם אין לנו מילה לאיזשהו מושג, האם זה מקשה עלינו מלחשוב עליו בכלל? אם שני מושגים מכוסים ע"י אותה מילה, האם דוברי אותה לשון נוטים לטשטש את ההבחנה ביניהם? ובכיוון ההפוך: האם לשונות מתפתחות בהתאם לאופי הלאומי של כל עם ועם?

מי שאי פעם למד שפה זרה באופן יסודי שם לב שבין שתי לשונות אין, לגבי רוב המלים, יחס חד-חד. בעיתון אנגלי לעולם לא תקרא על אדם שטבע (drowned) בים ואחר כך הגיע לחדר המיון, כי ב-drown מובן שהאדם מת. הלאה: המילה העברית הקרובה ביותר ל-yell היא אולי "לצעוק" אבל "to yell" אפשר גם בקול מתון, במובן של "ביקורת נוקבת". "לאלף כלב" זה לא בדיוק "to train a dog" כי במילה "לאלף" יש רמז לביות, כשב-"train" מובן מאליו שהכלב כבר מבוית (tamed). מה עוד שבאנגלית אפשר "to train" גם בני אדם, מה שבעברית נקרא "להכשיר". אז לטבוע≠drown, לצעוק≠yell, לאלף≠train.