טום וולף, חוזרים אל הדם

חושבים על חופשה בארה"ב? אז תזרקו את המדריכים הצבעוניים לקניון הגדול, מפל ניאגרה ודיזנילאנד. במקומם, תקראו טום וולף.

יש סיפור שהאמריקאים מספרים על עצמם, והוא שמקור כוחם הוא בזה שהם שילוב בין אומות רבות. שכול אחת תורמת ממעלותיה לכור היתוך אחד ומפואר. מה אשר לתכונותיהם הפחות סימפטיות וליריבויות מארצות מוצאם: לפי הסיפור הסטנדרטי, את אלה משאירים מאחור, או שוכחים בערוב הימים.

נו, זה לא גם מה שקרה? היום לא אכפת לאף אחד אם אתה איטלקי או אירי או פולני או גרמני, אם אתה קתולי או פרוטסטנטי או אפילו יהודי. זה לא היה בדיוק ככה כשגדלתי, בשנות ה-60, ודור אחד לפנַי זה לגמרי לא היה ככה. המגמה הכללית, לפחות, היא חיובית.

פיליפ רות, הקנוניה נגד אמריקה

אמריקה כבעלת ברית של היטלר: היסטוריה אלטרנטיווית.

האמת היא שאפילו בהיסטוריה האמיתית, שבה גר רוזוולט ולא לינדברג בבית הלבן, כניסתה של ארה"ב למלחמה נגד היטלר היתה נס. לגרמניה לא היה חלק בתקיפה על פארל הארבור, ולמחרת כשהקונגרס הכריז על מלחמה, היה מדובר רק ביפן. למלחמה נגד גרמניה הצטרפה ארה"ב רק בעקבות החלטתו הפזיזה של היטלר להכריז על מלחמה עם ארה"ב. בהעדר טעות גורלית זאת, ארה"ב היתה מסתפקת להעניש את יפן, לקחת ממנה בחזרה את הפיליפינים, וזהו.

מבין הדברים הבכלל לא מדומיינים בספר הזה, נמנה חוסר החשק, אצל האמריקאי המצוי, למות למען צרפת — ווודאי שלא למען יהודי אירופה.

ישי שריד, לימסול

מי שקרא את "גן נעמי" או "השלישי" והחליט לא לגעת יותר בספרים של ישי שריד, חייב לתת לו עוד צ'אנס כי "לימסול" הוא ממש טוב.

ועכשיו, במקום לחזור על מה שכבר אמרו מעריצים אחרים של "לימסול", אתייחס לנקודה צרה אחת. מדובר בכישרון אדיר שבא לידי ביטוי גם בספר הפחות טוב "גן נעמי": כישרון להמציא הערות מעליבות מדמויות לא סימפטיות. ואני מתייחס לאשת הגיבור ב"לימסול", ולהורי הילדים ב"גן נעמי".

ל"לימסול" יש הרבה הרבה מעלות מעבר מזה. אני רק אומר שלעתים, אני מרגיש את עצמי עומד פנים אל פנים מול כשרון גאוני, שיש להכיר בגדולתו.

אשר קרביץ, הכלב היהודי

צודקים אלה שכתבו פה על הדמויות שבספר, שאינן מפותחות כל כך. נו, יש לזה סיבה: המספר הוא כלב! כורש (זה הכלב) הוא כבר בעל אינטליגנציה על-כלבית. אתם עוד מצפים ממנו שיחדור לעומק נפשות בני האדם?

ואם נכון שכורש אינו זיגמונד פרויד על ארבע, הוא כן ניחן בתובנה מיוחדת משלו. על פי הריח, הוא יודע אם בן אדם מפחד, או מתכונן לפגוע, או אוהב כלבים.

לעומת הדמויות האנושיות, שאינן מפותחות עד עומק, אנחנו זוכים להכיר מצויין את כורש! וזה הרי הספר שלו.

גייל האנימן, אלינור אוליפנט ממש בסדר

זה סיפור נוגע ללב על אישה שמשתחררת לאט לאט מבית סוהר נפשי.

ועכשיו, אזהרה שפוילערים.

אלינור מאזינה כל ערב לתוכנית רדיו, אופרה סבון. מעניין שהיא בכול זאת אטומה לרגשות הזולת ולמוסכמות בסיסיות ביותר של החברה הסובבת אותה. היתכן? הרי היא אישה אינטליגנטית; מה היא קולטת מתוכנית הרדיו? כנראה לא הרבה.

לעומת זאת, ידידה ריימונד, שתחביבו משחקי מחשב, הוא איש מתחשב ורגיש להפליא.

לא אגיד שזה גורע מאמינות הסיפור, כי אין לי נסיון עם בני אדם כמו אלינור. אולי יש טראומות שמסוגלות לעקר מנגנונים חיוניים במוח? ואולי היא מאזינה לתוכנית ההיא מתוך רצון להבין דברים שעל קיומם יש לה מושג, למרות שאיננה ממש מבינה אותם.

מאיר שלו, יונה ונער

זה ספר קצת אוטיסטי: חזק כשמדובר בחפצים דוממים ובעלי חיים, חלש בכול הנוגע לבני אדם.

יש בו תאורי נוף נהדרים, הרבה פרטים (מעניינים גם) על גידול יונים, פרטים מרובים וטכניים אפילו יותר על בנייה. אבל בני האדם שבו מונעים על ידי יצרים נסתרים, חיים בעולם ריק ממוסר, ריק בהרבה מקרים גם מרגש אנושי.

עכשיו זהירות, ספוילרים!

הילדה עוברת, ביחסה אל התינוק, מאדישות לאהבה מתישהו ברגע אחד, ללא שלבי ביניים וללא מאורע משמעותי הנראה לעין.

הילדה, שלא מסמפטת את ד"ר מנדלסון הבחור, מסכימה בגלל סיבות לא מובהרות להינשא אליו, ומאוחר יותר נהיים לה חייהם המשותפים משום מה בלתי נסבלים.

קארן ג'וי פאולר, כולנו יוצאים מגדרנו

זהירות, שפוילערים!

מי שחי עם כלב יעיד על האפשרות לקשרי חיבה של ממש בין בן אדם לבין בעל חיים. כנראה, קשר כזה חל גם לגבי קוף שימפנזה, אולי בצורה אפילו יותר חזקה תודות לקירבתינו הקיצונית מבחינה ביולוגית.

אבל למרבה הצער, כמעט כל נסיון (מתועד) לחיות עם שימפנזה נגמר בדמעות. הכלבים אוהבים אותנו, מקבלים בשמחה את מרותינו, ומקדישים את עצמם להגנה עלינו (אפילו כשאין לנו צורך בהגנה כזאת). ואילו לחיות אם שימפנזה, כנראה זה כמו לחיות עם אדם פסיכופט.