ניר צורף, מוחמד הקוראן והיהודים

לפני שלוש שנים בא לי ללמוד ערבית. מאז, אני מקדיש למיזם הזה כשעה כל יום. אני קורא בעיקר ספרים מיועדים לילדים (ניקוד מלא, אוצר מלים מוגבל). אבל אני קורא גם מהקוראן, כי סגנונו נחשב סגנון מופת, ומתוך סקרנות לגבי רב מכר עולמי שחובביו מתים עליו.

עד שהגעתי לספר "מוחמד הקוראן והיהודים", הרושם הכללי שהיה לי לגבי הקוראן היה כזה: שהוא מורכב מאיים בודדים של חומר עלילתי בתוך ים של דרשות אינסופיות ומשמימות — איומים כלפי הכופרים והבטחות למאמינים. שמתי לעצמי מטרה למצוא את הקטעים העלילתיים, הכיפים יותר, תוך דילוג על החומר הרב שנראה לי פחות מעניין.

איילת גונדר-גושן, רילוקיישן

אינני בקיא בתעלומות רצח לכן רק בזהירות ובהיסוס אגיד: נשארתי מאוכזב. וזאת כי הספר מסתיים כשעיקר התעלומה נותרה תעלומה: מי הרוצח? האם כלל קרה רצח? האם היה בטיב היחסים בין הנפטר-ואולי-נרצח לבין החשוד יותר ממה שנראה לעין? אולי מי שמבין בסוגה של תעלומות רצח יבהיר לי אם זה מקובל לא לגלות את הפתרון.

חוץ מזה, נהניתי מהספר. הנושא של ירידה מהארץ, על קשיי הסתגלות, על ניכור הולך ומעמיק מהמשפחה בארץ, על דילדול זהותם הישראלית של הילדים, טופל באופן רגיש אף מרגש. נושא עיקרי שני, זה של פוליטיקה גזע בארה"ב, לקה בחוסר הבנה מסוים אבל לסופרת ישראלית מגיע ציון 90 עבור שאפתנות. מאיה ערד אולי היתה עושה עבודה יותר מדויקת (שלא לדבר על תום וולף, אבל אין כמו תום וולף). (כדאי לה למחברת לדעת שבארה"ב אין דבר כזה, "חקירה משטרתית". גם ש"מזח הדייגים" (Fisherman's Wharf) בסן פרנסיסקו זה סתם מכמונת תיירים ולא מקום לחפש מסעדה טובה. גם שחשד לרצח של אדם לבן באדם שחור היה מתפתח לקירקס הרבה יותר גדול.)

גיא דויטשר, בראי השפה

הסוגייה אליה נדרש המחבר היא: איך משפיעה לשונינו על מה ואיך אנחנו חושבים? אם אין לנו מילה לאיזשהו מושג, האם זה מקשה עלינו מלחשוב עליו בכלל? אם שני מושגים מכוסים ע"י אותה מילה, האם דוברי אותה לשון נוטים לטשטש את ההבחנה ביניהם? ובכיוון ההפוך: האם לשונות מתפתחות בהתאם לאופי הלאומי של כל עם ועם?

מי שאי פעם למד שפה זרה באופן יסודי שם לב שבין שתי לשונות אין, לגבי רוב המלים, יחס חד-חד. בעיתון אנגלי לעולם לא תקרא על אדם שטבע (drowned) בים ואחר כך הגיע לחדר המיון, כי ב-drown מובן שהאדם מת. הלאה: המילה העברית הקרובה ביותר ל-yell היא אולי "לצעוק" אבל "to yell" אפשר גם בקול מתון, במובן של "ביקורת נוקבת". "לאלף כלב" זה לא בדיוק "to train a dog" כי במילה "לאלף" יש רמז לביות, כשב-"train" מובן מאליו שהכלב כבר מבוית (tamed). מה עוד שבאנגלית אפשר "to train" גם בני אדם, מה שבעברית נקרא "להכשיר". אז לטבוע≠drown, לצעוק≠yell, לאלף≠train.

מתי פרידמן, מסתערבים

לא פחות מעניינים מסיפורי הפעולות המבצעיות אלה סיפוריהם האישיים של הגיבורים. מדובר בקבוצת צעירים, עולים חדשים בעלי השכלה מועטה ומועדים לאייש את תחתית הסולם החברתי במדינת ישראל. אלא שבזכות כשרון אחד מדהים — ערבית כשפת אם — נשלפו משם על ידי הפלמ"ח. (למה הדבר דומה? לסופרמן, שבמכורתו הפלנטה קריפטון היה ילד ככל הילדים, אבל על כדור הארץ שלנו באו תכונותיו הביוכימיות לידי ביטוי כ"superpowers".)

רק שלהתחזות כמי שאתה כמעט-אבל-לא-בדיוק, זה לא פשוט. הרי אותם בחורים לא היו מוסלמים מחיפה. הם לא ידעו בדיוק איך להתנהג בתפילות במסגד (כשנוכחות במסגד הייתה נחוצה מאחר ושם נטו מנהיגי הערבים להשמיע הודעות חשובות). הם גם לא דיברו בדיוק את הניב הארצישראלי של השפה הערבית (שכן יש יותר מניב אחד כזה, בדווי וחיפאי וחברוני יודעים לזהות מי ומי). לעתים בחרו בסיפור כיסוי אחר, לפיו הם סורים או עירקים שהגיעו לארץ כמתנדבים ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, אבל זה רק העלה סכנות אחרות. מה היה קורה אילו נחקרו על ידי ערבי שבאמת נלחם בשורות אותו צבא והתחיל לשאול על יחידות ואנשים?

ארז תדמור, מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל ?

השאלה שבכותרת זאת שאלה ששאלתי אותה בעצמי, עד שהבנתי שיסודה בתעתוע אופטי. ליתר דיוק שני תעתועים. אני מכיר אותם היטב כי אני די דומה לארז תדמור בדפוסי חשיבה, בהשכלה ובאורח חיים.

ראשון התעתועים פוקד כל אדם שדעותיו אינן במרכז אלא לקראת הקצה של גוש אלקטוראלי. כן, רוטמן ולוין בממשלה, אבל הסתבר שלמרות תמיכה רחבה בקואליציה לרפורמה משפטית, לא הייתה רפורמה כזאת בראש מאווייהם של כולם, ובסוף לא הלך לנו. כנ"ל, איש מרץ עשוי להתאכזב כשממשלת שמאל — כזאת שיש לה סיכוי להגיע לשלטון בישראל — איננה ממהרת למחוק את ביתר עלית ולהחליפה ביישוב שיתופי יהודי-ערבי ללסביות צמחוניות.

יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא

נתחיל עם הכותרת. "הגה" ו"צורות" אלה מונחים טכנים ממדע הבלשנות. בלועזית: פונולוגיה ומורפולוגיה. ובלשון פשוטה: צליליה של לשון, וכללי בניית המלים ונטיותיהן. השני מהם הוא מה שלימדו אתכם כל שנה החל מבית ספר יסודי — שבעת בנייני הפועל, סמיכות, יחיד/רבים וכו'. ואמנם תמצאו פה את כל הלוחות הידועים — פעלי ע"ו, נחי ל"ה, כפולים... אבל עם משהו נוסף: לא קיטלוג גרידא אלא גם הסברים על התהוות אותן צורות מבחינה היסטורית.

ובין הסוגיות שהוא נדרש להן: מה מסביר את השינוים שעוברים שמות עצם בסמיכות? מה הסיפור מאחורי היו"ד והו"ו המתחלפות ולעתים נעלמות: אֵלֵד ולא אֶיְלוֹד, אֶוָּלֶד ולא אֶיָּלֶד? למה אני אקבַע עובדה ולא אקבוֹעְ אותה? למה לא המציאו לקמץ הקטן צורה ייחודית משלו? מניין כללי ההתאמה הכאילו הפוכים של המספרים: חמישה כלבים ולא חמש כלבים הרי אומרים כלב גדול ולא כלב גדולה. איך יכלה מערכת בנייני הפועל להתפתח בצורה טבעית (ז"א ללא תכתיב מאיזה מלך דקדקן לפני 5000 שנה)?

איתי מאירסון, מלחמת 90 הדקות

אומרים שזה ספר מצחיק, "פרסה". יש סרט כבר והוא אמנם כזה. אבל הספר עצמו נוקט נימה רצינית לדעתי. מצאתי מעט מאד מן המצחיק, והרבה מאד מן המדכדך. בפעם הראשונה שניגשתי לספר, לפני כעשר שנים, כלל לא יכולתי לסיימו. הפעם, לאור אירועי ה-7 באוקטובר, אני יותר רגיל לחשוב על תסריטים קודרים, לכן הצלחתי לקרוא עד הסוף. אבל פעם שלישית לא תהיה ועוד היום אני מחזיר אותו לספריית הרחוב כדי שלא אסתכל עליו יותר.

זה היה יכול להיות עוד יותר מדכדך, אילולא היה טיפה בלתי סביר. מדינת ישראל של הספר היא, על פני השטח, המדינה בת ימינו. אבל היא מדינה של פריירים. מכריכת הספר אתם כבר יודעים את הקטע שמשחק כדורגל יקבע מי נשאר בארץ ומי יוצא לגלות. רק שזה לא מדוייק, כי על פי ההסכם מי שיוצא לגלות במקרה של נצחון יהודי אלה רק ערביי עיו"ש; ערביי מדינת ישראל נשארים פה! איזה מן עסק זה? אם הערבים מהמרים רק על עיו"ש, אז הוגן שאנחנו גם נהמר רק על עיו"ש היינו פינוי ערביי עיו"ש מול פינוי המתנחלים.