דוד שחר, על החלומות

אומרים על דוד שחר שהוא לא זכה להצלחה רבה בארץ, בכל אופן לא להצלחה הראויה לו. עם זאת, אני זוכר שספריו, ובמיוחד כרכי "היכל הכלים השבורים" הוצגו במקומות בולטים בחנויות הספרים בשנות השמונים. אז נראה שכן נתנו לו צ'אנס לכמה שנים לפחות. מה שבטוח, ב-2025 קשה להשיג ספר כלשהו של דוד שחר, כולל זה שאני כותב עליו. חבל. הייתי מוכן לוותר על הרבה סופרים בני זמנינו, אילו זה היה מביא לעולם הדפסות חדשות של יצירות דוד שחר.

זו הביקורת הראשונה כאן על הספר הזה, אבל לא ממש כי נראה שכמה מהסיפורים מופיעים בקובץ "שפמו של האפיפיור" שזכה לכמה ביקורות לאורך השנים.

מאיה ערד, תמורה נאותה

נמשכתי לספר הזה כי שמעתי שמדובר באישה שבמקצועה מתרגמת ספרות, ותרגום ספרותי הוא נושא שמעניין אותי מאד. ולא התאכזבתי, אבל בסוף גיליתי בו נושא שמעניין אותי עוד יותר, והוא חייהם במדינת ישראל של עולים אנגלו-סאקסים.

עולה תמונה די קודרת. מתאספים כמה מילדי אותם עולים בשבעה לאביו של אחד מהם ומתחילים לדבר. מעיר אחד, "שמת לב כמה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם." מוסיפה מישהי, "הם לא הבינו שהם יהיו פה זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים."

מחברים שונים, מר הפקרה - בנימין נתניהו (מהדורה מלאה)

כמאה וחמישים בני אדם, מהם מפורסמים ומפורסמים פחות, מתחרים על פני 325 עמודי הספר הזה על מי יבטא בדרך הקולעת והנזעמת והנחרצת ביותר את שנאתו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

ב-1984 של ג'ורג' אורוול יש דבר הנקרא "דקותיים השנאה" ("the two-minutes hate"). מדובר באירוע יומי המתקיים בכל משרד ומסגרת, בו מביעים המשתתפים תוך קריאות נאצה היסטריות את שנאתם לרב-הנבל, אויב המין האנושי, עמנואל גולדשטיין. אם יבוא יום ויחושו מארגני המחאות ברחוב קפלן שלהט צאן מרעיתם כבר לא מה שהיה וצריך ללבות מחדש את היצרים, אז כדאי להם לשקול אימוץ של "דקותיים השנאה" של אורוול תוך קריאה כל פעם של פרק מ"מר הפקרה". מעין תשליל של ספר תהילים לצורך תשליל של תפילת ישראל.

אמנון לורד, רצח בין ידידים

אני מאד מכבד את אמנון לורד וקורא בשקיקה את כל מאמריו ב"ישראל היום". אבל הספר הזה הוא לא ספר טוב. לורד נטפל באבנרי על כתבים מגיל 18 (בהם הביע הערצה להיטלר), מחטט אחרי מסרים נסתרים (ובעיניי, באופן לא משכנע) במטרה למצוא כוונות זדוניות חבויות ולקשר את אבנרי לקונספירציות ולמרגלים סובייטים.

אבל שלא בדומה לספר גרוע מן השורה, שהוא בדרך כלל סתם ספר גרוע, את הספר הזה אני חייב לזכות בתוצאה טובה: הוא חשף בפני את "העולם הזה", שבועון שאבנרי הוציא לאור אף ערך מ-1951 עד 1992, שעל הכתוב בו מבוססות רבות מתיאוריות הקונספירציה שטווה אותן אמנון לורד. (יש ארכיון באינטרנט

יובל בלומברג, מלכודת אוסלו

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקטיוויות. אמנם הוא מרמז להתגברות הפיגועים ודן בהשפעתם על דעת הקהל, אבל הוא עושה את זה בסיגנון די קר כמו היה כתב של הניו יורק טיימס. אבל הרושם היה זמני. בתום אותם פרקים של היסטוריה ליניארית הוא חוזר לפיגועים בפרק ("מלאכת המוות") מוקדש כולו לפיגועים.

אורי רדלר, לו

יש בפיזיקה קוואנטית סברה לפיה בכל רגע מתפצל היקום לאינסוף תת-יקומים, כל אחד מתאים למימושה של אפשרות זו או אחרת מתוך אינסוף האפשרויות. ובכן הספר הזה חוקר יקום שנולד ב-1951 עקב תבוסת בן גוריון ומפא"י בבחירות לכנסת השנייה. מנצחים הציונים הכלליים, תודות לאי-שביעות רצון ממדיניות הצנע וממסע בחירות מבריק של אדם שמעולם לא התקיים ביקום שלנו. נא להכיר: ראש ממשלת ישראל אריה שיינהויז.

מאותה נקודה מתפתחת היסטוריה מאד חלופית של מדינת ישראל. (אל דאגה, אנחנו עדיין קיימים בסוף הסיפור בסביבות 2018). קיימים?? לא סתם קיימים אלא פורחים. לשנים עשר מיליון הישראלים יש שלושה שדות תעופה בינלאומיים, שתי "תעלות הימים", תמ"ג לנפש גדול מזה של ארה"ב, לירה (זוכרים אותה?) שתודות ליציבות ערכה נהיית בינתיים מטבע רזרווה בינלאומי, שווה שלושה דולר. ערביי הארץ שקטים ומרוצים, המדינות השכנות (כולל "פלסטין") פורחות גם הן ומזמן שכחו מלעשות לנו בעיות. החרדים מתפרנסים בכבוד, לא מקבלים גרוש (כשלירה שווה $3 גרוש זה לא סתם ביטוי) מקופת המדינה. ביבי נתניהו לא מתקרב לפוליטיקה, נהיה אייל תעשיית רהיטים במקום.

סטיבן פינקר, האינסטינקט הלשוני

נתחיל עם המילה "אינסטינקט" שבכותרת כי הבחירה במילה "אינסטינקט" דווקא, ולא "יכולת" או "כישור", מובילה ישר לליבת העניין. והיא ששפת בני אדם היא שונה מהותית ממטמטיקה, הנדסה או שחמט. אלה תופעות לוואי של האינטליגנציה הכללית שלנו, בעוד יכולתינו ללמוד ולהשתמש בלשון היא — אינסטינקט.

הכל כך למה? קודם כל, כי כל אחד (למעט מספר קטן של בעלי מום מולד) מצליח ללמוד את שפת אמו בצורה כמעט מושלמת ועוד בגיל צעיר מאד.

שנית, מסתבר שעמים פרימיטיווים, כאלה שלא המציאו מטמטיקה ואפילו לא את הגלגל, מדברים שפות שאינן "פרימיטיוויות" כלל; חוץ מהעדר מונחים טכנים דוגמת "כור גרעיני", הלשונות של שבטי האמאזון ניחנות בלא פחות שיכלול דיקדוקי מאשר אנגלית או רוסית.